פרשת השבוע הזה נדמית כהמשך טבעי לאירועים הקודמים: "וְאֵ֙לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תָּשִׂ֖ים לִפְנֵיהֶֽם" פתחה הפרשה בוו החיבור, אלא שאז, לא רעמים וברקים וחוויות דרמטיות, אלא מצוות רבות ומפורטות ואיך אנחנו מתנהגים בדברים ה"קטנים".
פרשת משפטים על כל פרטיה הרבים בעצם מסבירה לנו את תשובתו של משה ליתרו: "כי יבוא אלי העם לדרוש א-לוהים" (שמות יח, טו). כך שבה בשעה שגם בעמים וחוקות אחרות מאותה תקופה יש התייחסות לרצח, גזל וכו', רק שהתורה מעמידה את החוקים האלה כביטוי שלנו לחיות את רצון הקב"ה בחיי היום-יום שלנו.
פרשת משפטים: מה הקשר לאיסור אכילת בשר וחלב?
בין כל החוקים - סה"כ 53 מצוות מתוך התרי"ג: 30 מצוות לא תעשה ו-23 מצוות עשה – מתחבאת לה מצווה "קצרה" ומפורסמת שעליה מתבסס עולם ומלואו: "לֹֽא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ" (שמות כג,יט) קראה התורה כך לפתע פתאום. לכאורה, מה זה עושה דוקא כאן ומה הקשר? המצווה יושבת בתוך פסוקים בהם אנחנו מדברים על שלושת הרגלים. התורה הזכירה כאן שתי מצוות, אחת שנוגעת לקרבן הפסח, והשניה שנוגעת לחג השבועות. נראה שהציווי הבא, "לא תבשל גדי בחלב אימו" יעסוק בחג הסוכות. אכן, גם אבן-עזרא וגם אברבנאל מסבירים שהיה מנהג כזה בין הגויים בתקופת הסתיו, זמן האסיף וההודיה, שאכלו בו גדי בחמאה. יתכן שכאן, כדי להרחיק אותנו מחוקות הגויים, התורה מצווה אותנו על איסור אכילת בשר בחלב דווקא כאן.
המדרש מסב את תשומת לבנו לכך שבני ישראל, שבכל כך הרבה הזדמנויות אחרות, התלוננו והתווכחו עם משה, כאן לא אמרו דבר, ומוסיף:
"... בתמימות קבלו את התורה – אמרו להם לא תבשל גדי בחלב אמו (שמות כ"ג:י"ט) ולא אמרו למה לא נבשל, אלא קבלו עליהם. אמר להם כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ (ויקרא ז' כ"ג) ולא אמרו לו למה, אלא קבלו עליהם. ואע"פ שקבלו עליהם לא אמרו מה שכרן ונעשה אותו, לכך אמר אשרי תמימי דרך" (מדרש תהילים על תהילים קיט א).
ועדיין, סביר שנשאל שאלה כפולה: האחת, מה הבעיה באכילת גדי בחלב אמו? הרי את הגדי בעצמו מותר לשחוט ולאכול, וגם את חלב אמו מותר לשתות. נניח שנשחט את הגדי לפני שנחלוב את האם, מי ידע אם הגדי בושל בחלב אמו? ואם זו אם אחרת מהצאן? מה זה משנה?
זאת ועוד: בספר בראשית מסופר על אברהם שארח את האנשים שבאו אליו וכתוב: "וְאֶל־הַבָּקָ֖ר רָ֣ץ אַבְרָהָ֑ם וַיִּקַּ֨ח בֶּן־בָּקָ֜ר רַ֤ךְ וָטוֹב֙ וַיִּתֵּ֣ן אֶל־הַנַּ֔עַר וַיְמַהֵ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת אֹתֽוֹ׃ וַיִּקַּ֨ח חֶמְאָ֜ה וְחָלָ֗ב וּבֶן־הַבָּקָר֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וַיִּתֵּ֖ן לִפְנֵיהֶ֑ם וְהֽוּא־עֹמֵ֧ד עֲלֵיהֶ֛ם תַּ֥חַת הָעֵ֖ץ וַיֹּאכֵֽלוּ" (בראשית יח, ז-ח). איך יתכן שאברהם הגיש תפריט של "גדי בחלב אמו", אם הדבר במפורש אסור? או אולי גם – אם אברהם, אבי האומה ומייסד דרכנו, עשה זאת, האם לא ברור שגם אנחנו? אולי לא כל יום, אבל לפחות בסעודה מיוחדת, כפי שהכין אברהם לאורחיו?
לקיחת חלב מן הבהמה הוא סוג של גזל, כי הרי החלב נועד לוולד שלה ולא לנו. בכל זאת, זהו גזל שהתורה, בתנאים מסוימים, התירה לנו. גם ביחס לגדי, יש כאן סוג של רצח כי אנו לוקחים את חייו של גדי לתועלתנו. בכל זאת, זהו סוג של רצח שהתורה התירה לנו בנסיבות מסוימות וכשנעשה זאת בדרך מסוימת (שנשתמש בו לצורך מאכל ולא חלילה לעינוי, ונשחוט את הבשר בשחיטה כשרה). האיסור מזכיר לנו שגם בתחום של הדברים המותרים, השמים אינם הגבול. זאת ועוד: גזל ורצח הן עבירות ברמות מוסריות שונות, ואל לנו לערבב בין השתים.
פרשת משפטים: ומה על אברהם?
נזכיר את סיפורה של ילתא, אשתו של רב נחמן שהיה מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי, ראש ישיבת נהרדעא ומעמודי התווך של התלמוד הבבלי.
ילתא אתגרה את בעלה המלומד ואמרה לו (בתרגום חצי חופשי): יש בידינו כלל, שכל דבר שהקב"ה אסר עלינו, גם התיר לנו דבר אחר שהריהו כמותו בטעמו. היא מביאה כמה דוגמאות (שלא נביא את כולן), ביניהן למשל, זה שהקב"ה אסר לנו אכילת דם, אך התיר לנו אכילת כבד שיש בו מעין טעם דם. אסר לנו אכילת חזיר, אך התיר לנו אכילת מוח של דג השיבוטא שטעמו דומה לזה של חזיר. אסר לנו ביאת אשת אח והתיר לנו יבמה במצוות יבום... ואם כן, כיון שאסרה עלינו התורה אכילת בשר בחלב, אני רוצה לאכול דבר שיש בו טעם בשר בחלב. אולי כיום הוא היה מגיש לה טופו עם חלב שיבולת שועל, אלא שרב נחמן הורה לטבחים לצלות לה בשר עטין (מבוסס על ומתורגם ממסכת חולין קט:ב)
ילתא הייתה אישה עשירה, חשובה, למדנית ועצמאית, ואולי עשה רב נחמן כרצונה כי לא רצה שתשבור לו עוד 400 כדי יין כפי שעשתה פעם כשבא אורח לביתם ולא הניח לה לשתות מכוס הברכה, אבל קרוב לודאי שיש כאן משהו עמוק יותר: ילתא ידעה שבעולמות העליונים מתאחדים כל הדברים שהם נפרדים ומובדלים אצלנו, ורצתה לטעום מעולמות אלו. כך גם אצל אברהם אבינו, כשהוא בא במגע עם מלאכי עליון, שבשבילם הבשר והחלב הם עניין אחד, הוא יכול להגיש להם ממאכלים אלו, או כפי ששענטז – שילוב צמר ופשתים האסור בבגד אחד, מותר בבגדי הכוהנים בבית המקדש.
ומי יודע, אולי יום אחד, גם בזמננו, כמו שאומר הרב קוק, "דע לך שאנו בעיצומו של תהליך שבו האומה חוזרת לחיות חיי קדושה מלאים בכל עוצמות החיים כמקדם".
הרבנית ד"ר מיכל כהנא היא מורת דרך, מלווה רוחנית, תלמידה ומורה לתורה ותלמוד במסגרות שונות בארץ ובחו"ל. הבלוג השבועי שלה נמצא ב - http://www.miko284.com