סיומה של פרשת יתרו נראית לכאורה איננה קשורה לפתיחתה של פרשת משפטים. בפרשה הקודמת הקב"ה מורה על בניית המזבח, מפרט את הדרכים ליצירתו ומזהיר מאיזה סוגי מזבחות יש להימנע. לעומת זאת, תחילתה של פרשת משפטים עוסקת בדיני עבד עברי – נושא הרחוק לכאורה מענייני המזבח. מהו, אם כן, הקשר בין הנושאים, ומדוע הפרשה מתחילה באות ו' המורה על חיבור שאכן קיים?
המדרש, כפי שמביא רש"י, מלמד כי כל המצוות נאמרו בהר סיני, לא רק עשרת הדיברות אלא גם כל המשפטים והדקדוקים: "מה עשרת הדיברות הראשונות נאמרו מסיני, אף המצוות האחרונות שבפרשת משפטים נאמרו מסיני". במכילתא מוסבר: "ואלה המשפטים" – רבי ישמעאל אומר: אלו מוסיפים על העליונים, מה עליונים מסיני אף תחתונים מסיני.
פרשנות השפת אמת
השפת אמת (תרל"ד) מציע הסבר לקשר בין הפרשות. הוא טוען כי החיבור ביניהן נועד להבהיר שאין הבחנה בין מצוות הנתפסות כהגיוניות, כמו כיבוד הורים ואיסור רצח, לבין מצוות הנתפסות כלא הגיוניות, כמו איסור שעטנז ואכילת חזיר. כולן כלולות בציווי ה' ויש לקיימן מתוך קבלת עול מצוות ולא רק מתוך הבנה שכלית. שלא נחשוב שרק דברים שלא שייכים להגיון הם בגדר 'נעשה', וכביכול כל הדברים המובנים הם בגדר ה'נשמע', כי אם הכל בגדר ה'נעשה', את הכל אנו עושים מתוך אמונה שזה ציווי ה' ולא מתוך הבנה שזה אנושי"
עם זאת, אין זה אומר שאדם צריך להצהיר כי אלמלא הציווי היה גונב או רוצח, שכן אנו שואפים שגם המידות האישיות תהיינה מתוקנות. אך קבלת עול מצוות מסייעת לאדם להימנע מחטאים, גם כאשר שכלו נחלש או כאשר רוח הזמן משתנה.
השכל האנושי הוא דבר דינמי. הרי לא לפני הרבה זמן, ה'עבדות' הייתה דבר שבשגרה, וגם נושא 'המתת החסד' הוא נושא נפיץ עדיין במקומות מסוימים, כמו גם לקיחת נשים בניגוד לרצונן ועוד. לכן, התורה מחברת בין עשרת הדיברות לדיני עבדות וליתר המצוות – כדי להבהיר שהציווי האלוקי הוא מוחלט, מעבר להבנה האנושית המשתנה בין תקופות או תרבויות
הרב קוק, בספרו "ריש מילין", מבאר את משמעות האות ו' המחברת, המסמלת את הקשר בין נושאים שנראים נפרדים: "היא כקרס המחבר נושאים מפורדים". בכך הוא מאשש את הרעיון שהתורה יוצרת חיבור בין התחומים השונים של חיי האדם.
הרש"ר הירש על שילוב פרשת המזבחות
הרש"ר הירש מציע זווית נוספת להסבר שילוב פרשת המזבחות בין יתרו למשפטים. הוא שואל: מהי הקרקע המוצקה שעליה נבנה הקשר בין האדם לבוראו? בתשובתו, הוא מדגיש כי הקשר עם ה' אינו מסתכם בהתעלות רוחנית בלבד, אלא דורש יישום מעשי. "...כל יחסינו עם ה׳ יש להבינם כדבר המעניק בסיס איתן ובלתי מעורער לבניית חברה ברוח הצדק והאנושיות". האדם אינו יכול להסתפק רק בהתבוננות כלפי מעלה, אלא עליו לתרגם את אור ה' לחיי המעשה.
כך גם בפירושו לעניין המזבח: "חרבך הנפת עליה ותחללה" מבטא גם 'יחסי אנוש תקינים', כשמושג החרב בכל הקשור למלחמה ופעולת נקם, זהו דבר פסול ומשוקץ, הוא מיועד רק לאתים ומזמרות. כשם שהעבודה הרוחנית דורשת ריסון ושליטה עצמית, כך גם ההתנהגות המוסרית בתחומי היחסים האנושיים. התורה מזהירה מפני זלזול בכבוד האדם ומדגישה את הצורך בנאמנות ובטהרה גם בתחום המוסרי. "אשר לא תגלה ערוותך עליו" – שלא תרד מטה לתחתית ההתנהגות, והזלזול במין השני, כביכול נועד רק למילוי תשוקתך, כי אם צריך אתה להראות נאמנות ואהבת ה'תוך' שלו.
בין שמיים לארץ – איזון בין עבודת ה' לחיי היום-יום
האדם אינו יכול להסתפק רק בלשאת עיניים למרומים ולהתמקד בעבודת ה' במובן המופשט בלבד. עליו להוריד את הדברים אל המציאות המעשית, להקפיד על יושר, מוסר וצדק חברתי, מתוך הכרה בכך שכל תחומי החיים מחוברים זה לזה. "באים החוקים המוקדשים להרחקת כל גילוי ערוה במובנו הרחב, ולשליטה ולריסון בבהמיות האדם המעכבת את ה'עלייה למרומי המזבח'". מכאן חשיבות שילוב דיני המזבח עם הדינים החברתיים והמשפטיים.
על כן, פרשת המזבחות ממוקמת בין הר סיני למשפטים, כדי להעניק כיוון ברור: האדם נדרש לגשר בין הרוחניות הגבוהה לבין חיי המעשה. רק לאחר שמבינים כיצד להתנהל עם בני אדם, ניתן לגשת לעבודת המזבח ולהתעלות בעבודת ה'.
הכותב הוא רב קהילה ברחובות, מחנך ומשורר