העימות בין יוסף לאחיו, הוא מן הקשים המתוארים בכתבי הקודש. משקעי עבר, שנאות, קנאות, הערמה עכשווית, הכל מתנקז לשיח הבלתי אפשרי בין יוסף לאחיו שאינם יודעים כי הם עומדים לפני האח שמכרו למצרים. והנה, במפתיע, יש מושג אחד החוזר חמש פעמים בשיחה הזאת:
...כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ, כֵּנִים אֲנַחְנוּ, לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים.
...
אִם כֵּנִים אַתֶּם, אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם, וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם.
...
וַנֹּאמֶר אֵלָיו כֵּנִים אֲנָחְנוּ, לֹא הָיִינוּ מְרַגְּלִים.
...
וַיֹּאמֶר אֵלֵינוּ הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ: בְּזֹאת אֵדַע כִּי כֵנִים אַתֶּם, אֲחִיכֶם הָאֶחָד הַנִּיחוּ אִתִּי, וְאֶת רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם קְחוּ וָלֵכוּ.
וְהָבִיאוּ אֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֵלַי, וְאֵדְעָה כִּי לֹא מְרַגְּלִים אַתֶּם, כִּי כֵנִים אַתֶּם...
מדוע כל כך חשובה הכנות לאחים? לשכנע את יוסף שהם כנים? מדוע כל חשובה ליוסף הכנות? לוודא שהאחים כנים?
ברובד אחד, התשובה פשוטה. האחים חושבים שיוסף חושב שהם משקרים. לכן חשוב להם שיאמין להם שהם כנים. יוסף רוצה את בנימין ולכן חשוב לו שיאמתו את דבריהם על ידי הבאת בנימין למצרים.
אבל, ליבי אומר לי שיש עוד רובד ל'כנות' בסיפור הזה. לפני שננסה למצוא את הרובד הזה, עלינו לדעת מהי ה'כנות' החוזרת על עצמה חמש פעמים בפרק אחד?
רש"י חושב ש'כנות' היא 'אמיתיות'. האבן עזרא חושב ש'כנות' היא נאמנות'. הרש"ר הירש חושב ש'כנות' היא 'התאמה לראוי'. מושג ה'כנות' אם כן, רחוק מלהיות חד משמעי. העמימות של המושג, מאפשרת לנו לתת לו פשר מסוג אחר. מושג ה'כנות' הוא ממושגי היסוד של הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, אח למושג ה'אותנטיות'. בואו וננסה לתת לו פשר זה, ונראה מה הוא עושה לפרשה.
האקזיסטנציאליזם צמח על אדני המהפכה הקופרניקאית של קאנט. נקודת המוצא של קאנט היתה הפילוסופיה הקלסית, מושג היסוד שלה הוא מושג ה'אמת'. הפשר הקלסי של מושג ה'אמת', הוא ההתאמה בין המושג למציאות. אם יש התאמה בין המושג ובין המשפט המתפתח ממנו ובין המציאות - הרי זו אמת, אם אין התאמה - הרי זה שקר. המשפט 'הג'ירפה גבוהה מהגמל' נבדק במציאות. אם אכן הג'ירפה גבוהה מהגמל המשפט אמיתי, אם לא - הוא שיקרי. קאנט הפך את התמונה, הורה שמושגי היסוד שלנו אינם שיקוף של המציאות, אלא של מבנה התודעה. החלל, הזמן והסיבתיות - הן הבניות של התודעה ולא שיקוף של העולם. ממילא - אי אפשר לחפש התאמה בין המושג ובין המציאות החסומה בפני התודעה.
מה יהא על האמת? אי אפשר לבנות שפה בלי מושג ה'אמת', הוא מושג יסוד בתמונת העולם שלנו. לכן התפתחה הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, ונתנה פשר חדש למושג ה'אמת'. לא עוד התאמה בין המושג ובין המציאות, אלא התאמה בין התודעה ובין עצמה. ההתאמה הזאת מעמידה אדם שתוכו כברו, מילותיו מתאימות להווייתו. זה האדם הכנה - בניגוד למזויף שמילותיו לא מתאימות להווייתו. האדם הכנה הוא האדם האותנטי, גיבור התרבות החדש.
המושג הזה של הכנות הוא הרה גורל. בעקבותיו צומחת ביקורת אלימה על הממסד ועל התרבות, אלה מבנים חזות חיצונית לאדם שאיננה מתאימה לפנימיותו. רק הרס התרבות והממסד יכול להחזיר לאדם את כנותו. רק הבדידות שאיננה מתקשרת עם האחר, המרוכזת בעצמה ובאותנטיות שלה, מובילה אל הכנות.
בואו ונחזור אל הפרשה שלנו. הטענה שהאחים מרגלים, מסוכנת. היא יכולה להביא לענישה כבדה. אבל היא מהווה איום נוסף עליהם - המרגל הוא הדמות הלא כנה המושלמת. תוכו אינו כברו, לעולם הוא איננו אותנטי. האחים חיו בתודעה שהם אותנטיים, הם הנושאים את הזהות האמיתית 'כולנו בני איש אחד נחנו'. יעקב שיבש את הכנות, יצר אי התאמה בעזרת כתונת הפסים המפלה. זו אנומליה, זה חוסר כנות.
יוסף דורש מהם להשאיר אח אחד, בזאת ידע שהם כנים. הוא רוצה להוכיח שהאותנטיות שלהם אחרת - לא שוויון ואחדות בין האחים, אלא הותרת אח אחד מחוץ למעגל השוויון. 'בני איש אחד נחנו' - ובלבד שאין מישהו מיוחד, ואחר ושונה. מכיוון שאני יוסף הייתי שונה - הוצאתם אותי מהכלל, מכרתם אותי, רציתם להרוג אותי. אתם תביאו אלי את בנימין, אלי ממש - תחזרו בלעדיו. אני לא חי את הזיוף של 'כולנו', אני אחר ושונה וכך אחיה. עם בנימין שהוא בן אימי.
כך כותב צ'סלב מילוש בשירו:
מה שנקרא החיים
מה שנקרא החיים:
כל מה שמספק נושאים לאופרת הסבון,
לא היה ראוי בעיניו שיסופר,
ואולי רצה לדבר, אבל לא ידע איך.
הפליאו אותו המעשיות המפותלות של
הגברים והנשים,
שנמשכות עיד שכחה מהבהבת.
הוא עצמו ידע רק לחרוק שיניים ולשאת,
מחכה עד שהזקנה תיטול מן הדרמות את
חשיבותן
ותתפקע אופרת הסבון
של האהבה, השנאה, הפיתויים
והבגידות.
את יוסף לא עניינו ענייני הריגול, גם לא האב הזקן - לא נעים לומר - לא האחים. הוא רצה לפוצץ את בועת הסבון של זהותם המזויפת כ'אחים אנחנו', הוא רצה לחיות את חייו בכנות - כאחר, כשונה, כנפרד. לא מתקשר איתם, לא חלק מהם, רק עם בנימין אחיו.
אבל הכנות, היא לא מוסרית. כי המוסר חושב על האחר, לוקח עליו אחריות. ומסעו של יוסף לא תם. הוא עתיד לגלות שמעבר לכנות יש עולם ערכים אחר - אולי לא צלול ושקוף כמו הכנות המבודדת, אבל יש בו חיבורים, והצטרפויות, ובריתות. הוא יפריד בינו ובין בנימין לבין ליעקב ולבין יתר האחים. הם יישארו משפחה אחת, למרות הקשיים והמשקעים. אשרינו שספר היסוד של כתבי הקודש שלנו לא מסתיים בכנות, אלא מסתיים בברית.