כאשר מתעוררים מחלום
"וייקץ פרעה ויחלום שנית"
טבע האדם להתעורר משנתו כשהוא חולם חלום מסעיר. צדיק, כאשר הוא מקיץ מתוך חלום, הוא נוהג כיעקב אבינו שאמר בעת שהתעורר מחלום: "אכן יש אלהים במקום הזה", וקם מיד לעבודת הבורא. לעומת זאת, כאשר רשע מקיץ מחלום, הוא נוהג כפרעה "ויישן ויחלום שנית", מתהפך לצד השני. (עפ"י פירוש רבי מאיר מפרמישלאן).
בעיתה – אחישנה
"וישלח פרעה ויקרא את יוסף ויריצוהו מן הבור"
פירוש אופטימי לפסוק זה נתן ה"חפץ חיים": כאשר מגיע קץ הזמן המיועד, אין הקב"ה מתמהמה אפילו לרגע מיותר אחד. כיוון שהסתיים הזמן שנגזר על יוסף לשבת בבית האסורים, הריצוהו במהירות מן הבור היישר אל בית המלך. כך, אומר ה"חפץ חיים", יהיה גם כאשר תגיע עת הגאולה, היא לא תתמהמה רגע אחד מיותר. המשיח יופיע בפתאומיות ויריץ את ישראל מבור הגלות אל ארץ ישראל.
נושא באחריות
"ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים"
יוסף הציע לפרעה למנות "איש חכם" שיהיה אחראי כלפי העם. מדוע העלה הצעה זו? המגיד מדובנא הסביר זאת בכך, שיוסף ידע שברגע שחרטומי מצרים ישמעו את פתרונו ההגיוני לחלום פרעה, הם יקנאו בו וינסו לזלזל בו ולהמעיט מערך הפתרון. לכן, הוסיף יוסף לפתרון החלום דבר תכליתי נוסף: למנות איש חכם ונבון, כדי שכל אחד מהחרטומים, הרואה עצמו, כמובן, מתאים לתפקיד זה, יסכים לפתרון שיוסף הציע, וכך אומנם היה, ככתוב: "וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו". שני הסברים נוספים מצאנו בספר "תורת עם" (הוצאת מודן, פירש והתקין הרב מנחם הכהן). האחד – עצתו של יוסף היא למנות איש אחד, אחד דווקא, שישא באחריות כלפי המלך והשלטון, ולא מינוי של "מועצת חכמים" שיעסקו בדיוני סרק, ויטילו את האחריות זה על זה. הסבר נוסף – אמר יוסף לפרעה: כאשר העם רעב ללחם, הוא מוציא זעמו על השליט עד כדי סיכון מעמדו, על כן, העצה של יוסף היא למנות "דרג ביניים" שתפקידו לדאוג לכך שהעם לא יהיה רעב ועל-ידי כך גם מעמדו של המלך יובטח. ואם, חס וחלילה, ייכשל אותו דרג ביניים, הרי שזעם העם יופנה כלפיו, ולא כלפי המלך.
שמר על יהדותו
"אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי"
פרעה, מחששו ששריו ויועציו יקימו מרד נגדו על שמינה "נער עברי" כאחראי עליהם, נקט מספר צעדים שיביאו להתערות ולהתבוללות מהירה של יוסף בתוך החברה המצרית: הוא שינה את בגדי יוסף ("וילבש אותו בגדי שש"), שינה את שמו ל"צפנת פענח" ( בפירוש מצרי משמעות השם היא "מכלכל החיים") וכן השיא לא אשה בת האצולה המצרית, את אסנת בת פוטי פרע כהן און. מציין ב"תורת עם", כי רק פעם אחת נזכר בתורה השם "צפנת פענח", היהי זה כאשר פרעה הדביק לו שם זה. אבל יוסף דחה את השם הזה,ושמר בקפדנות על שמו העברי. "ויצא יוסף מלפני פרעה", - נכנס אליו כיוסף ויצא ממנו יוסף. עוד שואלים, מדוע פרעה מצא לנכון לשדך את יוסף ועוד לבתו של פוטי פרע כהן און. האם יש לכך משמעות? ומביא שלושה הסברים: פרעה חשש שפוטיפר (פוטי פרע) יתסיס את המצרים על שפרעה שם מעליהם את העבד העברי, ולכן שידך ליוסף את בתו של פוטי פרע, כדי שיבינו כלום, שאם פוטי פרע הכהן נתן את בתו לאיש הזה, משמע הוא לא עבד רגיל, אלא נער שהמדיינים גנבו אותו ממולדתו ומבית אביו. ההסבר השני – השידוך בא להוכיח שסיפורה של אשת פוטיפר היה עלילת שווא, אחרת לא היה מסכים פוטי פרע שבדיוק אותו יוסף ישא את בתו. וההסבר השלישי – פרעה רצה, שע"י הצאצאים שיעמיד יוסף מבת פוטי פרע, יירשו המצרים את חכמת יוסף וכשרונותיו. ("תורת עם", הרב מנחם הכהן).
שכחו מהעניין
"והם לא הכירוהו"
יוסף דיבר עם אחיו קשות, כיוון שמתוך שראה שהם לא הכירוהו, הסיק שעוון מכירתו על ידם למדיינים חדל להעסיק אותם, שאלמלא כן, היו זוכרים היטב את צורת פניו. (ה"כתב סופר")
ניחוח א"י
קחו מזמרת הארץ בכליכם"
אומר רבי נחמן מברסלב: אמר יעקב לבניו: קחו עמכם למצרים "מזמרת הארץ" – ניגון מארץ ישראל, וכאשר תהיו בגלות, נגנו את הניגון הזה, שימתיק לכם את יסורכם ויזכיר לכם מאין באתם, ולאן אתם צפויים לחזור.
עניין של סמנטיקה
"ויאמר מרגלים אתם"
מה פתאום הדביק להם יוסף עוון של ריגול, הרי נתפסו, לכאורה, בעוון גניבת הגביע? אלא, ידע יוסף, שאם יעכב אותם באשמת גניבה, והם הלוא יודעים כי הם חפים מפשע, הם יתמרמרו וישאלו את השומר עליהם, מי זה האדון שהורה לעוצר אותם, וזה, ודאי יאמר להם שמדובר במושל חדש על מצרים, עברי אחד שפעם היה עבד ועלה לגדולה, ואז היה חשש שהם יגלו בעצמם שבעצם מדובר ביוסף. לכן "הדביק" להם יוסף אשמת ריגול, ואז, ידע, הם לא יעמיקו חקור עם שומריהם בשאלות עליו, שכן זה רק יגדיל את החשד כלפיהם כי מרגלים הם. (עפ"י "אמרות חכמה על התורה").
מעשה שהיה - למול אליבא דכולם
"לכו אל יוסף, אשר יאמר לכם תעשו"
לאפיקורס אחד נולד בן, והוא רצה שלא למול אותו. אלא, שהוא רצה שיהיה לו מעין אישור לכך מדמות רבנית. ניגש האפיקורס לרב בעיירה, וניסה להוכיח לו, שמלומדים רבים סבורים, שמנהג המילה מקורו בכלל בעם המצרי הקדום, בו המילה היוותה כאות השתייכות לעם המצרי הנבחר, ומשם, לדבריו, התפשטה המילה על פני עמים אחרים, והיהודים בכללם.
אמר לו הרב: מדוע אתה נצרך להסתמך על "מלומדים" למיניהם, הרי נאמר ברש"י מפורשות: "אשר יאמר לכם תעשו – לפי שהיה יוסף אומר להם שימולו", ואם כן, נכון שהמצרים היו מלים את בניהם, אך מי שהנהיג זאת אצלם, היה יוסף שלנו.
השיב לו האפיקורס, דברי בדים אתה מדבר, וכי לשם מה היה הדבר נחוץ ליוסף, מה איכפת לו שאין המצרים נימולים כלל?
השיב לו הרב: הדבר היה דרוש לו בדיוק בשביל אפיקורסים כמוך, שכל כך להוטים לחקות את דרכי הגויים, ומשיראו כי גם הגויים מלים את בניהם, יחשיבו הם את המצווה הזו בחשיבות יתירה ויעשו אף הם כן.