הירידה של אחי יוסף לשבור בר במצרים מתרחשת עשרים ושתיים שנה לאחר מכירתו של יוסף (בן 17 הוא נמכר, בן 30 הופיע לפני פרעה ומאז עברו 7 שנות שובע ו - 2 שנות רעב). למרות זאת תחושת האשמה של האחים בוערת בהם כאילו מכרו את יוסף רק אמש (בראשית מב; כא - כב):
"ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת".
הם נזכרים באטימות הלב שלהם כלפי הזעקות של אחיהם.
"ויען ראובן אתם לאמר הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש".
ראובן בטוח שיוסף כבר אינו בין החיים - הוא חש אשמה על גרימת מותו של האח.
יותר מאוחר, בדרכם חזרה, כשהם מוצאים את הכסף באמתחתם הם מפרשים זאת מיד כעונש מהשמים (מב; כח): "ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה א-להים לנו".
בהמשך הארועים, כאשר מגיע הרגע הקשה ביותר, כאשר גביע הכסף נמצא באמתחת בנימין, האחים לא מגיבים בהאשמה כלפי בנימין (למרות שמעשהו מזכיר את גניבת התרפים על ידי רחל). הם גם לא מבטאים חשד שמא יש כאן תככים של השליט המצרי. להם ברור לחלוטין מדוע נפלה עליהם הקטסטרופה הזאת. עתה נפרעים מהם על המעשה הנורא של מכירת אחיהם. כל מה שעובר עליהם מהרגע שנפגשו עם השליט המצרי שהאשים אותם בריגול, מביא אותם למסקנה שאומר כאן יהודה (מד; טז): "הא-להים מצא את עון עבדיך".
יהודה עומד מול השליט המצרי אבל לא מודה בחטא כלפי השליט שממנו נגנב הגביע: הוא לא אומר: אשמים אנחנו בגניבת הגביע שלך... הוא כן מודה באשמה שהביא על עצמו לפני עשרים ושתים שנה. כל השנים הללו התכונן יהודה ליום בו יצטרך לתת את הדין על המעשה הנורא ההוא. אכן תגובתו הראשונה על מציאת הגביע אצל בנימין: "הננו עבדים לאדני".
אמנם כאן מצהיר יהודה כלפי השליט המצרי שכולם צריכים להיות עבדים "גם אנחנו, גם אשר נמצא הגביע בידו". אבל ליהודה עצמו ברור שאם יש אח אחד שודאי לא צריך להיות עבד - הרי זהו בנימין, שלא היה שותף למכירת יוסף. לכן מיד בהמשך, בנאום הדרמתי שלו, מבקש יהודה להיות עבד במקום בנימין ולא רק בגלל ש- "עבדך ערב את הנער", ולא רק מפני ש-"והיה כראותו כי אין הנער ומת". כל אלו דברים שהשליט המצרי יכול להבין ולהשתכנע מהם. אבל יהודה לעצמו יודע שהסיבה האמתית שעליו להחליף את בנימין בשעבוד במצרים נעוצה בדברים שאמר בתחילה "הא-להים מצא את עוון עבדיך".
פרשיה זו מלמדת אותנו שהעונש הנורא ביותר על חטא הוא המצפון המיסר את החוטא. התגובה המיידית של אחי יוסף לכל מה שעובר עליהם עתה כשהם רואים בכך תוצאה של מכירת אחיהם, מלמדת אותנו שלאורך כל עשרים ושתים השנים הללו הם נשאו בליבם את כובד המעשה ההוא. תחושת האשמה על מכירת יוסף שמתפרצת כאן מעידה על גודל תסיסתה בליבם של האחים כולם ובליבם של ראובן ויהודה בפרט במשך כל הזמן שחלף מאז ועד עתה.
לעיתים העונש על החטא - עונש שמבטא כפרה וסילוק החטא מתקבל ברצון על ידי החוטא שמבקש כל דרך כדי לסלק את החטא הרובץ על מצפונו.
זו עמדתו של דוד המלך "בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע" (תהלים פרק נא; ב). שם מתפלל דוד לקבל יסורים (ד): "הרבה כבסני מעוני ומחטאתי טהרני" ובלבד שיזכה לנקות עצמו מהחטא (יב): "לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי".
דוד לא מוטרד רק מהמצפון. הוא מיוסר יותר מההתרחקות מא-לוהים שבאה בעקבות החטא, לכן הבקשה המרכזית שלו היא (יג - יד): "אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני. השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני".
האדם הבריא בנפשו, במצפונו ובאמונתו צריך ללמוד מאחי יוסף, במיוחד מיהודה כמו גם מדוד המלך משבט יהודה, שהעונש הכבד ביותר על כל חטא הוא תחושת העוון עצמה הרובצת על מצפונו של החוטא ותחושת ההתרחקות מא-לוהים שנוצרת בעקבות החטא. זוהי הסיבה החזקה ביותר מדוע לא כדאי לחטוא זו גם המוטיבציה הגדולה ביותר לרצות לחזור בתשובה לאחר החטא.