יוסף עובר מעבר חריף, מבור עמוק לראש הגג. תוך דקות הוא הופך מעבד הכלוא בבור הכלא, למשנה למלך מצרים:
וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת-יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן-הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל-פַּרְעֹה.
איך אדם עובר מהפך זהות שכזה? האם הוא מותיר בו חותם? האם הוא פוער פצע באישיות, או להפך - אולי הוא מהווה משאב להתמודדויות עתידיות? בואו ונתבונן לאור שאלות אלה בסיפורו של יוסף, במיוחד בחלק המתואר בפרשתנו. יוסף הנקרא בבהילות אל פרעה, מבצע את המלאכה שהוא אמון עליה: עבודה עם חלומות. לאחר שהתגלה בנערותו כחולם חלומות ובבור הכלא כפותרם, הוא ניגש עכשיו לפתור את חלומות פרעה. אבל יוסף כשמו, איננו שוקט על שמריו אלא מוסיף והולך. הפתרון העכשווי מבריק ויצירתי עשרת מונים מפתרון חלומות השרים בכלא. בפתרון חלומות השרים, יוסף מצא את הנמשל לכל מרכיב:
וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹסֵף זֶה פִּתְרֹנוֹ שְׁלֹשֶׁת הַשָּׂרִגִים שְׁלֹשֶׁת יָמִים הֵם. בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת-רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל-כַּנֶּךָ וְנָתַתָּ כוֹס-פַּרְעֹה בְּיָדוֹ כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ. [בראשית מ' י"ב - י"ג]
שלושת השריגים הם שלושה ימים, נתינת הכוס על כף פרעה היא נתינת הכוס על כף פרעה שמשמעה השבה על הכנה. העובדה שמדובר במציאות עתידית, מקנה לנאמר גוון נבואי - 'חלום אחד משישים לנבואה' [ברכות נ"ז ע"ב]. גם בחלומות פרעה נעשית עבודת פתרון שכזאת, אבל היא רק חלק ממתן הפשר לחלומות:
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-פַּרְעֹה חֲלוֹם פַּרְעֹה אֶחָד הוּא אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה. שֶׁבַע פָּרֹת הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה וְשֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה חֲלוֹם אֶחָד הוּא.[בראשית מ"ב כ"ה - כ"ו]
כאן נדרשה מיוסף שבירת צורות החלומות הנפרדות ואיגודן לחלום אחד. גם מתן הפשר לבליעת הפרות הרעות את הטובות והשיבולים הרקות את המלאות דורשת יותר מאשר זיהוי והתאמה:
וְקָמוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב אַחֲרֵיהֶן וְנִשְׁכַּח כָּל-הַשָּׂבָע בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְכִלָּה הָרָעָב אֶת-הָאָרֶץ. וְלֹא-יִוָּדַע הַשָּׂבָע בָּאָרֶץ מִפְּנֵי הָרָעָב הַהוּא אַחֲרֵי-כֵן כִּי-כָבֵד הוּא מְאֹד.
הפיכת האכילה כשלא נודע כי בא הנאכל לקרב האוכל לשכחת השבע, היא פרשנות יצירתית שמעבר לזיהוי. שיאה של היצירה הוא במעבר להצעת הפתרון למשבר:
וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. יַעֲשֶׂה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל-הָאָרֶץ וְחִמֵּשׁ אֶת-אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע. וְיִקְבְּצוּ אֶת-כָּל-אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת הַבָּאֹת הָאֵלֶּה וְיִצְבְּרוּ-בָר תַּחַת יַד-פַּרְעֹה אֹכֶל בֶּעָרִים וְשָׁמָרוּ. וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן לָאָרֶץ לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא-תִכָּרֵת הָאָרֶץ בָּרָעָב. [בראשית מ' ל"ג - ל"ו]
המילה 'ועתה' היא מילה חזקה, היא תוקעת יתד המשפט בהווה ומורה על מעשה או אירוע היכולים לשנות את מהלך המאורעות. הנה שלוש דוגמאות מיני רבות:
וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם. [בראשית ג' כ"ט]
וְעַתָּה, אָרוּר אָתָּה, מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ, לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ. [שם ד' י"א]
וַיֹּאמֶר ה', הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה, הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת; וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם, כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת.[שם י"א ו']
יוסף משנה את האירוע, מאירוע של פתרון חלום לאירוע של רקימת תוכנית בעלת מעוף. הוא משנה גם את עצמו מדמות של 'בעל חלומות', מעופף, רחפן רומנטי לדמות ששתי רגליה על הקרקע וחלומותיה הם חלומות חזון ריאליים היורדים לפרטים ולמעשה. בעקבות השינויים הללו משתנה כהרף עין גורלו של יוסף. באחת הוא הופך מעבד לשליט. יש כאן ניתוח לב פתוח של הזהות, החלפת לב בלב וגורל בגורל. האם המהפך הזה מטביע חותמו ביוסף? יוסף מעיד על קטיעת הביוגרפיה שלו, בשמות שהוא נותן לשני בניו:
וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב אֲשֶׁר יָלְדָה-לּוֹ אָסְנַת בַּת-פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן. וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת-שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי-נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת-כָּל-עֲמָלִי וְאֵת כָּל-בֵּית אָבִי. וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי-הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי. [בראשית מ"א נ' - נ"ב]
הראשון מורה על שכחת העבר [נשני - השכיחני], והשני מורה על הצמיחה בפרק השני של הביוגרפיה. מעבר לשמות, יוסף פועל כמי שתודעתו הורגלה בחיתוכים. בפרשה הבאה מסופר על המהלך הבא בתוכנית הכלכלית של יוסף:
וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת-כָּל-אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי-מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי-חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה. וְאֶת-הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל-מִצְרַיִם וְעַד-קָצֵהוּ. [בראשית מ"ז כ' - כ"א]
האיש קטוע הביוגרפיה, לא נרתע מלחתוך בסכין אנשים מאדמתם ולהעבירם מכאן לשם, לנתק. גם ביחס לאחיו הוא הוגה תוכנית של ניתוק. בתום כל תעלולי הגביע הוא מורה מה היא כוונתו:
וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה-לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל-אֲבִיכֶם. [מ"ד י"ז]
יוסף תכנן להשאיר את בנימין במצרים, ולהתנתק מבני האמהות האחרות. הוא אשר אמרנו, יוסף הוא איש של ניתוקים. אבל. מנגד לכוחות הניתוק מופיעים ביוסף כוחות של חיבור. הכוחות האלה מתפרצים אצל יוסף בבכי. כאשר הוא שומע את אחיו מכים על חטא:
וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ... [מ"ב כ"ד]
כאשר הוא רואה את בנימין:
וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי-נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל-אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה. [מ"ג ל']
וכאשר יהודה מזכיר לו את אביו:
וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו. וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. [מ"ה א' ב']
שני כוחות איתנים נאבקים בתודעתו ובלבו של יוסף: כוח הניתוק וכוח החיבור. לכל אחד מהם תפקיד. הניתוק מאפשר לו להכיר במציאות החדשה ובחיים החדשים שהתגלגלו לפתחו ולהיענות להם. החיבור שומר על זהותו. המתח בין שני הכוחות הוא בלתי פתיר, והיות בו הוא הפשר של איש כיוסף שמסבב הסיבות גלגלו לנסיבות יוצאות דופן שכאלה. מתוך המתח הזה צומחים החיים, הם לא פשוטים ולא קלים, אבל הם שוצפים וגועשים. אלה חיים.
ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים