מעשה יוסף ואחיו הוא מן הסיפורים הדרמטיים ביותר במקרא. גם בספר בראשית, שכולו רצוף דרמות קורעות לב, בולט מעשה יוסף ואחיו בעצמתו. אחים המבקשים לרצוח את אחיהם, ולבסוף מוכרים אותו לשיירה מזדמנת של ישמעאלים, תוך הורדת שיבת אביהם ביגון שאולה. גם המפגש המחודש שבין יוסף ואחיו מעורר לא פחות תמיהה: "וירא יוסף את אחיו, ויכירם, ויתנכר אליהם, וידבר אתם קשות... ויכר יוסף את אחיו, והם לא הכירוהו!" (מב, ז-ח). פרשני המקרא הוטרדו מן השאלה הכיצד זה נהג יוסף במה שנראה, כביכול, כאכזריות והתנכרות לשמה? יתר על כן: הכיצד זה לא הכירו האחים את יוסף אחיהם? נכון, עברו לא מעט שנים מאז ראוהו לאחרונה. ועדיין, וכי חלוף השנים מעמעם עד כדי כך את הזיכרון?
רש"י, בעקבות חז"ל, תולה זאת בשינוי החיצוני שעבר על יוסף, "שיצא מאצלם בלא חתימת זקן ועכשיו בא בחתימת זקן". הרשב"ם (ובדומה לו, הרמב"ן), מביא אף הוא פירוש זה אך אינו מסתפק בו, ומוסיף: "והם לא הכירוהו - שראוהו מושל בכל המלכות בבגדי מלכות", לאמור: אין מדובר כאן בהכרה חיצונית גרידא אלא בהבעת חוסר אימון בכך שאחיהם הקטן, יוסף, עלה עד כדי כך לגדולה, ומושל הוא על כל מצרים. לפי פירוש אחר, יוסף דיבר אל אחיו "בקול שונה", על ידי מתורגמן, בשפה שאינה מובנת להם. הניכור והזרות שבין האחים זועקים עד לשמים. כולם, בני אב אחד המה, ואף על פי כן אין להם לא שפה משותפת ולא תרבות משותפת.
ר' פינחס פלאי, בעל "תורה היום", רואה במעשה יוסף "סימן לבנים", לעם היהודי בימינו. אותה "התנכרות" - ניכור מדעת היא. היא מבטאת את רצונו של היהודי המתבולל להיטמע בחברה ובתרבות הסובבת, הנוכרית, עד כדי היבדלות מוחלטת מעברו היהודי, מזהותו. ממורשתו. יוסף, שהיה בעבר חולם חלומות בעצמו, עלה לגדולה והחל לשמש כפרשן חלומותיהם של אחרים. הנער החולמני, שהיה מסתובב בחוצות העיר כששערו עשוי וכתונת פסים אופנתית לגופו, מתגלה פתאם כביצועיסט מן המדרגה הראשונה. אפשר שיוסף אהב את המעמד החדש שרכש לעצמו. "מרכבת משנה", רכב שרד צמוד; "טבעת זהב על ידו" - שליטה על כסף ומוקדי כוח. הוא מתווה תוכנית כלכלית לעם המצרי כולו. הוא לא מסתפק רק בדאגה לעמו-שלו, אלא מבקש להשיל מעליו את תווית "יהודי המחמד" ושואף להתערות בחברה המצרית הגבוהה. כדי להיות "אחד מהחבר'ה" הוא משנה את שמו לצפנת פענח, נושא אישה מצרית בת למשפחה אריסטוקרטית. בתו של כהן און בוודאי לא הייתה השידוך שהוריו, יעקב ורחל, חלמו עליו. כשנולד הבן הראשון הוא קורא לו מנשה, "כי נשני את כל עמלי", מספיק עם העבר. יש לשכוח אותו.
המפגש עם האחים מנפץ באחת את הזהות החדשה שביקש יוסף לבנות לעצמו במשך שנות דור. "ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם". באמצע הגשמת ה"חלום המצרי", מסביר בעל "תורה היום", נזכר יוסף שלא תמיד היה פרשן חלומות. פעם היו לו חלומות משלו. חלומות שנוגעים לאחיו, לא רק לעצמו. זוהי נקודת המפנה שמובילה את יוסף לשוב לזהותו המקורית, לחזור ולהתוודע אל אחיו. מאות רבות של שנים מאוחר יותר, ביקשו חלק מצאצאיו של יוסף להיטמע בתרבות היוונית. הם עסקו בפיתוח הגוף, סגדו לאלילי היופי, חגגו בפסטיבלים עם כוסות יין משובח ומעדני המטבח היווני. המתיוונים ביקשו להשכיח את המורשת, את הזהות היהודית. מעשה של בודדים, מתתיהו ובניו, השיב באחת את גלגל ההיסטוריה היהודית למסלולו, על מעלותיו ומורדותיו, קשייו ומהמורותיו.
שיבת ציון המחודשת לה אנו עדים בדורנו, מפגישה אותנו עם בני בניהם של אותם מתבוללים, מאונס ומרצון. במדינת ישראל ובתפוצות ישנם מאות אלפי "יוספים" שזהותם היהודית נשחקה כמעט עד תום, שרק חוטים מעורפלים קושרים אותם לשורשיהם היהודיים. המפגש המחודש עמם מגלה לא אחת ניכור, זרות, ואף פחד. על דורנו מוטלים הן המשימה הן האתגר להפוך מפגש מחודש זה מנוף לרענון הברית והחסד, לחידוש האחווה היהודית. ואם לא עכשיו - אימתיי?