הבושה היא אחד הרגשות הקשים ביותר. מאוד לא נעים להתבייש. זהו אחד המצבים בהם אתה מעדיף להקבר באדמה, להעלם, רק לא לספוג את הבושה.
בכל זאת, אם רוצים להתקדם גם מהמצב המביך הזה, מה עושים? מה אפשר לעשות כדי לצמוח מתוך הבושה?
התשובה מובילה לשני כיוונים: סור מרע ועשה טוב.
סור מרע - לאחר שהרגשת היטב מהי בושה, אתה מגויס כולך למאבק נגד הבושה. אתה לעולם תהיה ערני ורגיש למנוע בושה מכל אדם. לא רק שאתה לא תהיה המבייש אלא גם לא תאפשר שמישהו יבויש כאשר אתה נוכח.
עשה טוב - לקחת את הבושה כדי לצמצם את הגאווה האישית, שלי. להתבונן בעצמי ולומר - "אם לפעמים נדמה לי שאני מעל כולם, אם קורה משהו שגורם לי להרגיש שווה יותר מהאחרים... עכשיו, מתוך הבושה שמכסה אותי אני מנמיך את הגאווה".
זוהי תכלית הצרעת. נכון, אנחנו לא מעוניינים בנגע הזה, בכלל לא. אבל אם התורה מקדישה לכך שתי פרשיות, עלינו ללמוד את הלקח של הנגע - דווקא כדי להתרחק ממנו כמה שיותר.
נגע הצרעת נועד לבייש. זהו אות מהשמים שאומר לאדם: תתבייש לך! כך אומר הכתוב על הצרעת של מרים - "ואביה ירק ירק בפניה, הלא תכלם שבעת ימים...". המודעות לצרעת נועדה ללמד אותנו להתרחק מכל דבר שעלול לבייש מישהו, בראש ובראשונה - לשון הרע. "לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול" (רש"י). המפגש עם הנגע המביש צריך להרחיק מכל מה שקשור ללשון הרע: לא לדבר, לא לשמוע ואף להכחיש ולסלק מלבך כל דבר רע שנשמע באוזנך.
נגע הצרעת נועד להשפיל. הצרעת והנידוי החברתי הנלווה לה - "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו" באים כדי להשפיל את הגאווה. הכתוב מספר על עוזיהו המלך: "וכחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בד א-להיו ויבא אל היכל ד להקטיר על מזבח הקטרת..." המלך כועס על התראות הכהנים - "ויזעף עזיהו ובידו מקטרת להקטיר..." מי יכול לשים גבול לגאוותו של מלך? תשובת הכתוב: "ובזעפו עם הכהנים והצרעת זרחה במצחו...".
זכרון הצרעת צריך להיות עבורנו בחינה של הקדמת רפואה למכה. להזהר ולהתרחק מהגאווה, לזכור עד כמה היא מקלקלת, עד כמה היא הורסת כל מה שאדם בנה בדברים שבין אדם למקום ובדברים שבין אדם לחברו. כפי שמפרש רש"י בפרשה -
"ועץ ארז" - לפי שהנגעים באין על גסות הרוח.
"ושני תולעת ואזב" - מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאותו, כתולעת וכאזוב.
כיום, אין אפשרות שלפתע נמצא עצמנו מצורעים. לכן נדמה לנו שהנגעים הללו לא נוגעים אלינו. אבל אם נבין את תכלית הנגע - הבושה וההשפלה, נדע שבכל פעם שאנו נפגעים מבושה או השפלה כדאי להזכר בחויתו של המצורע, אולי יש כאן עבורנו קריאה לחשבון נפש בנושא.
בשבוע שעבר, פרשת תזריע קראנו על הנגע, על סימניו וחומרת טומאתו. השבת - פרשת מצורע - לומדים שיש לנגע ריפוי ותיקון. זהו אמנם תהליך מורכב ממספר שלבים והוא נמשך שמונה ימים, אבל בסופו נטהר המצורע ושב אל המחנה ואל המקדש. אם נדע להכיר בקלקול ולהתרחק ממנו, אם נהיה מוכנים להשקיע מאמץ וכוח בתיקון, התורה תכוון אותנו להשלמתו. גם מהמצבים השפלים ביותר אפשר וצריך לצאת - "וכפר עליו הכהן וטהר".