היחס אל הצרעת בחז"ל, הינו אמביוולנטי. מחד אנו רואים כי הצרעת היא עונש: "על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין" (ערכין ט"ז ע"א). מקור אחר בחז"ל טוען, כי הצרעת משמשת לחשיפת ה"סוציומטים" שבקרבנו:
"אדם אומר לחברו השאילני קב חטים ואמר לו אין לי, קב שעורים אין לי קב תמרים אין לי... הקב"ה עושה מגרה נגעים בתוך ביתו. ומתוך שהוא מוציא את כליו, הבריות רואות ואומרות: לא היה אומר אין לי כלום, ראו כמה חטים יש כאן כמה שעורים כמה תמרים יש כאן" (ויק"ר מצורע י"ז).
אולם מאידך אנו נתקלים בגישה הפוכה. לא רק שהנגעים אינם עונש, אלא אדרבה הם אוצר. האדם חושב כי עונש איום מתרגש עליו, ואילו הקב"ה מעניק לו בעצם שכר גדול על מפעלו:
"תני רבי שמעון בן יוחאי: כיון ששמעו כנענים שישראל באים עליהם עמדו והטמינו ממונם בבתים ובשדות. אמר הקב"ה אני הבטחתי לאבותיהם שאני מכניס את בניהם לארץ מלאה כל טוב שנאמר ובתים מלאים כל טוב. מה הקב"ה עושה מגרה נגעים בביתו והוא סותרו ומצא בו סימא [מטמון, דבר הסמוי מן העין]" (ויק"ר שם).
אך מה קורה אם סותרים את הבית, ואוצר אין? אני יכול לראות בעיני רוחי את האדם שמתחילים לסתור את ביתו המנוגע. הוא כולו במתח, קרוע בין תקוה לאימה, האם הוא מן הנענשים בשל "שבעה דברים", או שמא הוא מאלה שהולכים למצוא אוצר בין ההריסות. אך שומא עלינו לתהות: האם האוצר הוא רק כספם של הכנענים, או שמא כוונה אחרת יש למדרש?
נראה לי לומר כי הגם שנראה שצרעת, או כל מיני נגעים וייסורים, הינם אולי עונש, יכולים, בכל זאת למצוא בהם אוצר. וצריך למצוא בהם או להפוך אותם לאוצר. מעניין גם לראות כי רשב"י, הוא בעל הגישה הזו, האופטימית. הוא שטען כי כל מעשי הרומאים שליליים (שבת ל"ג ע"ב), טענה שבגינה בילה שלוש עשרה שנה במערה ואכל חרובים, רואה כעת את האוצר החיובי הגנוז אפילו בנגעים.
ויקטור פראנקל דיבר הרבה על האדם כמחפש משמעות. כיצד צריך לקחת את הסבל שחווים ולהעניק לו משמעות שהיא היא תכלית החיים. האדם, אליבא דפראנקל, יכול להחליט בינו לבין עצמו כיצד הדברים ישפיעו עליו, אם בכלל. בין הגירוי לתגובה מצוי לאדם הכוח לבחור מה תהיה תגובתו, והיא היא החירות. יכולים להדגים זאת ביחס כלפי כאב וסבל. הכאב הוא אובייקטיבי, אולם הסבל הוא סובייקטיבי. לכולם אותו הכאב, אבל כמה לסבול ממנו, זוהי ההחלטה של האדם החופשי. מתוך נוראות השואה והמחנות, הוא כותב:
"דוסטוייבסקי אמר פעם: "יש רק דבר אחד שאני פוחד מפניו: שלא אהיה ראוי לסבלי". פעמים רבות נזכרתי במילים אלה, לאחר שהתוודעתי אל אותם קדושים-מעונים, אשר סבלם ומותם העידו על העובדה, כי החירות הפנימית האחרונה אין לה בטלה עולמית. אפשר לומר, כי הם היו ראויים לסבלם; הדרך שבה נשאו את סבלם, הייתה הישג נפשי אמיתי. חירות רוחנית זו - שאין לשלול אותה מן האדם - היא שנותנת משמעות ותכלית לחיים" (האדם מחפש משמעות, עמ 88-87).
על האדם לבחור בין שקיעה בסבל הצרעת, ובין מינוף הכאב שבה, למשמעות-אוצר.
קרובת משפחה שלי חלתה במחלת הסרטן. הדבר היה קשה לכולנו. אחרי תקופה של טיפולים ובסייעתא דשמיא, היא החלימה, ב"ה. אך עדיין אני מתפעל מבעלה. הוא לקח את הכאב והסבל ומינף אותו לשינוי תודעתי בחייו. הוא הבין והפנים כי הם לא יחיו לנצח. מתוך כך הגיע למסקנה כי עליו למצות את החיים עד תום, כאן ועכשיו. במקום לרדוף אחר הכסף, הוא החל ללמוד יותר תורה, להשקיע יותר בתפילה, לטייל יותר בארץ ובעולם. חשוב להם לנצל כל רגע, שאם לא עכשיו - אימתי!. בכל נשימה ונשימה, הוא חווה את החיים. עם שינוי חיים כזה בעקבות המחלה, ניתן לומר כי הוא מצא בה את האוצר.
כך יכול מפגש עם מחלת הסרטן, להפוך לחוויה מכוננת של אישיותך. כך יכולים, וצריך, להפוך את הצרעת לאוצר.
הרב ד"ר אמיר משיח, רב ביכנ"ס לצעירים פ"ת; מרצה במכללת אורות