מה תפקידה של התורה ביחס לאיש היהודי? על פניו התשובה פשוטה: עבור היהודי הדתי היא מעצבת חוק ונורמה שהוא קרוא לממש בחיים. עבור היהודי החילוני היא קול המעורר השראה, או מתוך הזדהות או מתוך התנגדות. אך התבוננות במצב העניינים בו נתון איש ההלכה מורה, שהסיפור מורכב הרבה יותר. ישנן מערכות הלכתיות שלימות, שאינן ברות יישום. כך למשל כל המערכות הקשורות בבית המקדש. גם אם איש ההלכה חי בתודעה ש'מהרה יבנה המקדש', אינן דומות הלכות קרבן עולה להלכות קריאת שמע. את קריאת שמע הוא קורא בכל יום, ואילו קרבן עולה אין הוא מקריב. האידיאה שאיננה ברת מימוש היום, מקרבת את זיקתו למערכת ההלכתית הזאת לזיקה של היהודי החילוני. כמובן שעדיין יש הבדל, שכן כשיבנה המקדש, יהיה פער בין שניהם. היהודי הדתי יעמוד מול נורמה מחייבת, והיהודי החילוני מול מקור השראה מעורר הזדהות או התנגדות. אך ישנן מערכות אחרות, בהן הזיקה קרובה עוד יותר. על פי המקרא ישנה מערכת ענפה של עונשי מוות. חכמים בנו מערכת של דרישות וחקירות שהתולדה שלהן היא ביטול עונש המוות:
סנהדרין ההורגת אחד בשבוע נקראת חובלנית.
רבי אלעזר בן עזריה אומר: אחד לשבעים שנה.
רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים : אילו היינו בסנהדרין, לא נהרג אדם מעולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף הן מרבין שופכי דמים בישראל.
[משנה מכות א' י']
כשרבי עקיבא ורבי טרפון קוראים פרשת השבוע בה מופיע בתורה דין מוות, מה המשמעות שלה עבורם? כאן ישנה קרבה גדולה בין שתי העמידות מול התורה. גם עבורם הפרשה איננה הלכה למעשה, אלא בסיס לתורה שבעל פה שמורה ההיפך. ועדיין השאלה במקומה עומדת. האם הקול של המקרא המורה כי יש להרוג רוצח [לשם דוגמה] יש לו משמעות עבור רבי עקיבא ורבי טרפון? בוודאי שכן. זה הוא קול המורה כי את הרוע יש לעקור, ורוצח הוא בן מוות. מערכת שיקולים אחרת שחלקה נובע מבעיית בירור האמת - האם ישנה וודאות שהוא הרוצח - וחלקה משאלה ערכית - האם ראוי שאדם יהרוג אדם גם אם הוא רוצח - מובילה למסקנה ההלכתית שאין הורגים רוצח. אבל הקול הערכי - מעורר השראה ומעצב יחס - במקרה הזה ביחס לרוע.
דוגמה חריפה יותר היא פרשת בן סורר ומורה. על פי המקרא, הבן הסורר והמורה הזולל והסובא מוצא להורג. גם מי שתומך במהלך, מודה כי הוא נהרג על שם סופו. כלומר - לא כעונש על מה שהוא עשה, אלא כדי למנוע התדרדרות בלתי נמנעת. ענישה שכזאת מובילה לעמדות שונות בין החכמים:
אמר רבי שמעון: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי, אביו ואמו מוציאין אותו לסקלו?!
אלא לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב - דרוש וקבל שכר.
אמר רבי יונתן: אני ראיתיו, וישבתי על קברו.
[סנהדרין ע"א ע"א]
מהי המשמעות של פרשת בן סורר ומורה שבמקרא עבור רבי שמעון? הרי הוא חושב שהיא כפשוטה לא מהווה פרשה שראוי לממש אותה? התשובה היא, שהקול שלה הוא קול חשוב למרות שאי אפשר לממש אותו משיקולים נוספים. הקול האומר שיש השחתה המובילה את האדם למסלול חד כיווני אל עבר הרוע, האדם פועל בו כאוטומט ושולל מעצמו את יכולת הבחירה בין טוב לרע. יש שיקולים נוספים, כגון השיקול המורה שלא ראוי להעניש מישהו על מעשה שהוא כשלעצמו איננו חמור אך הוא מוביל למעשה אחר חמור ממנו. אבל הקול במקומו עומד, מעורר למחשבה ולהתמצאות במציאות העכורה.
בואו ונפנה עתה לפרשתנו. פרשת מטות פותחת בפרק מיוחד של פרשת הנדרים. על פי התורה אדם הנודר נדר, מחויב לקיים אותו. זהו מקרה מיוחד, בו האיש הפרטי מעצב מצווה פרטית. פרשתנו דנה בנדרים שנדרה אישה. הכללים הם כאלה: אם מדובר באישה צעירה לא נשואה, יש אפשרות לאביה השומע את נדרה להפר את הנדר ביום שומעו. אם מדובר באישה נשואה, יש אפשרות לבעלה להפר את הנדר ביום שומעו. זה הכלל:
כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ, אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ.
התמונה העולה מהפרשה בדבר היחס שבין האיש ובין האישה, איננה מתאימה לתמונה של רוב בני האדם המודרניים - דתיים וחילוניים. האדם החילוני יראה בפרשה שיקוף ערכים שהוא מתנגד לו, איש ההלכה הדתי לא ינצל את ההזדמנות שנותנת לו התורה. למיטב הכרתי, מרבית אנשי ההלכה הדתיים לא יעלו בדעתם להפר את נדר בת זוגם ביום שומעם אותו, מתוך הכרה כי הנודר או הנודרת הם האוטונומיים להכריע ביחס לעולמם. יתרה מזו, הפרשה כולה כמעט וחסרת יישום מכיוון שאנשים היום כמעט ולא נודרים. איש ההלכה הפרגמטי יסתפק בכך שהוא פועל על פי החוקים ולא ייתן דין וחשבון על המערכת הערכית המכוננת אותם. איש ההלכה הפילוסופי יעמוד בעמדה בה עומד רבי שמעון מול פרשת בן סורר ומורה ויאמר: וכי...
אך מהו הקול של פרשה זו שבתורה, גם אם אין הוא מתממש הלכה למעשה? אני חושב שבאקלים הפמיניסטי היום, קשה לשמוע את הקול של הפרשה ויחד עם זאת חשוב מאוד להקשיב לו. הפרשה מציפה בעיה הקיימת בזירת משחק בה יש יותר משחקן אחד. איך מחליטים? אם כל אחד מהשחקנים מושך לכיוון אחר, המערכת עלולה להגיע לשיתוק לסכסוך פנימי ולהתפרקות. כאן מוצע פתרון לבעיה - קביעת היררכיה ונתינת זכות וטו לאחד השחקנים לקבוע את קול הקבוצה. המחשבה השוויונית שוללת את הפתרון הזה, אך איננה פותרת את הבעיה. המשפחה המודרנית בה שני השחקנים שווים ולא יעלה על הדעת שהאחד יבטל באופן כוחני את החלטות האחר, עלולה לאותו השיתוק ולאותה ההתפרקות שעמדה בפני המשפחה שאליה פונה התורה. המציאות של עלייה מסחררת במספר פירוקי המשפחות מורה שישנה בעיה. נשיאת דגל השוויון ללא חיפוש פתרונות חדשים לבעיה מדרדרת את המשפחה המודרנית ואת האיש והאישה המודרניים למחוזות של בעיות ותהומות. כאן מופיע תפקידה של התורה, כאן מופיעה דרישתה - 'דרוש וקבל שכר'. הדרשה היא הדרך היוצרת בה פועל האיש היהודי בכדי לפתור את בעיות הקיום העכשוויות שלו. דרוש אומץ כפול - מצד אחד להשתחרר מהדוגמות של המחשבה העכשווית ולהכיר בעזרת קול התורה בבעיות המצפות לפתרונן. מצד שני - האומץ להטות אוזן באופן מורכב לקולה של התורה, להכיר כי גם אם אין מיישמים מסיבות שונות את הצו עדיין הקול בוקע ועולה ומכריח את האדם לחפש את דרכיו בדרך אל הטוב.