סגור

פרשת לך לך: על המלאות הנקייה

מדוע צרפה התורה את סיפור הפגישה על מלכי צדק, שאיננו אחד מהמלכים שהיו מעורבים במלחמה? ומה הקשר בין אברם ומלכי צדק?

ד"ר משה מאיר
ח בחשון התשעט
,
17 באוקטובר, 2018 21:47
ד"ר משה מאיר

ד"ר משה מאירצילום: באדיבות המצולם

אברם יוצא למסע הרואי, להצלת משפחתו השבויה. בחזרתו הוא פוגש את מלכיצדק מלך שלם ואת מלך סדום, פגישות מורכבות ומרתקות: 

וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן.
וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר: בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן, אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ. וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל.
וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם, תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ.
וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם: הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל, וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ, וְלֹא תֹאמַר: אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם.
בִּלְעָדַי. רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי - עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא - הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם.[1]

הפגישות האלה, מעוררות סידרת שאלות:

  • מדוע צרפה התורה את סיפור הפגישה על מלכי צדק, שאיננו אחד מהמלכים שהיו מעורבים במלחמה?
  • האם אמונת מלכי צדק ואמונת אברם - אמונה באל עליון קונה שמים וארץ - זהה?
  • מה פשר הרמת היד של אברם?
  • מה פשר הביטוי 'מחוט ועד שרוך נעל'? היינו מצפים למקבילה ל'מקטן ועד גדול' ואילו כאן 'מקטן עד קטן'?

התמונה הראשונה, תמונת המפגש בין אברם למלכי צדק, חושפת דמיון בין האמונות אך גם שוני:

בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן...

מלכי צדק מאמין באל עליון, אברם מאמין בה'. הפגישה ביניהם - כדרכן של פגישות בין אנשי רוח גדולים, פותחת אצל אברם אופקים חדשים. הוא לומד ממלכי צדק את תואר האל העליון, ומחליט לצרף אותו לאל בו הוא מאמין - ה' [שם הוויה במקרא]. מה מוסיף התואר 'עליון' לאמונתו?

יש שיאמרו שהוא תואר המורה על היררכיה, ועל היות האל - 'קדקוד הפירמידה'. ויש שיאמרו, שהיות האל עליון, משחרר את הארץ ויושביה לחיים בחלל של חירות ועצמיות. חיים של חירות, הם גם חיים של אחריות. אני בוחר בפירוש השני. עתה ענינו על שתי השאלות הראשונות:

  • תכלית תיאור המפגש, היא פיתוח של אברם את תפיסת האל שלו. הפיתוח הזה מהווה את הרקע לתמונה הבאה.
  • האמונות שונות. מלכי צדק מאמין באל שלו שהוא אל עליון, ואברם מאמין בה'. אברם לומד ממלכי צדק את התואר 'אל עליון' ומצרפו לשם ה'.

עתה אנחנו עוברים לתמונה השניה, הפגישה בין אברם לבין מלך סדום. מלך סדום שאנשיו ורכושו ניצלו בזכות אברם, מציע לאברם לקבל את הרכוש שפדה מהתוקפים. אברם מסרב. הוא מרים את ידו כשהוא מביע את סירובו. המפרשים נוטים לפרש את הרמת היד כביטוי לשבועה. פעם אחת במקרא, מופיע הרמת יד כמורה על התרחשות הקרובה לשבועה - אם כי הביטוי שבועה לא מופיע שם:

כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי, וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם.
אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי, וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי, אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי, וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם.[2]

הדובר הוא ריבונו של עולם. כמו אצלנו, הרמת היד קודמת למשפט הפותח ב'אם'. הוראתו - יש אפשרות שאפעל כך ויש אפשרות שאפעל אחרת, ואני מתחייב לפעול כך. קרוב לשבועה.

אבל, התבוננו נא בתמונה הבאה:

וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק, וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה.
וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל, וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק.
וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים. וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו, וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ, וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד, וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ.
וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב.[3]

פשוטו של מקרא, ידיו המורמות של משה נותנות כוח לעם. עד כדי כך, שהמשנה מקשה ומוסיפה:

וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?
אלא לומר לך:
כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה,
ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים,
היו מתגברים.
ואם לאו,
היו נופלין.[4]

אבל מקרא במקומו עומד. על תמונת המקרא, הרמת היד היא סמל וביטוי לכוח. כמקרה פרטי היא יכולה לסמל שבועה, שהיא אצירת כוח לשם קיום אפשרות שאיננה מובנת מאליה.

נחזור לתמונתנו. אברם מרים את ידו, הרמה שיש בה כוח - כוח של וויתור. אני לא רוצה ממך דבר, לא רוצה שתאמר 'אני העשרתי את אברם'. אני רוצה להשיג את אשר אשיג בכוחות עצמי. [המענה לשאלה השלישית].

מכיוון שאני אברם מאמין באל עליון, הרי זירת החיים היא זירה שלי, בה עלי לפלס את דרכי בכוחות עצמי - ללא עזרה מאחרים.

ומכאן לדימוי המוזר 'מחוט ועד שרוך נעל.' ה'חוט' בשפה התנ"כית, הוא קו. כך אומרים מרגלי יהושע לאישה הזונה:

הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ. אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה, תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ.[5]

רש"י מסביר, 'תקוות' מלשון 'קו'. לעומת זאת, שרוך הנעל, הוא הקו הקשור הסבוך והמפותל:

אֵין עָיֵף וְאֵין כּוֹשֵׁל בּוֹ, לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן, וְלֹא נִפְתַּח אֵזוֹר חֲלָצָיו, וְלֹא נִתַּק שְׂרוֹךְ נְעָלָיו.[6]

אברם אומר למלך סדום - לא רוצה ממך דבר, שום חיבור, לא ישר כקו, כתקווה, כחוט, ולא מפותל ועקיף וקשור וסבוך כשרוך. [פתרון השאלה הרביעית].

אברם מנהל את חייו באופן אחר, בחשבון אחר, במערכת שיקולים אחרת מזו של מלך סדום. זה מזכיר שיר של אווה קלפי,  המשוררת הפינית:

המתווך צולח סבך עשב,
מקיף את הבית במשקפיים שחורים,
בכרס תפוחה
פורש את ידיו: 'פה יעבור הגבול'.
'היער ההוא שם'. 'החוף הזה כאן.'
הקונים מהנהנים, מרימים רגליים לגובה,
ירד גשם קודם לכן.

והינשוף יושב בחלל העץ,
מצפה ברטט
שחובבי הטבע יסתלקו.

המתווך והקונים מהצד האחד והינשוף מהצד השני, חיים באותו מרחב: יער, חוף, גשם, ואפילו - הבית. אבל המתווך והקונים חיים בעולם שונה לחלוטין, עם פרשנות שונה לגמרי למרכיביו מאשר הפרשנות של הינשוף. הם מתעניינים בנכס, בערך שלו, בגבול בינו ובין הטבע. הינשוף חי בטבע, מרגיש שהם זרים, שעדיף שיסתלקו.

מלך סדום חי בעולם של נכסים. הוא מבקש לבדל בין הנפש לרכוש, מבין שהכל מגיע לאברם והוא מנסה להציל את הנפש לעצמו. אברם חי בעולם של עצמיות. חשוב לו שהרכוש שלו יהיה צבוע בצבעי עצמו ולא מוכתם על ידי האחר. העצמיות הזאת היא חלק מהחיים הדתיים שלו, מהחיים לפני אל עליון. מי שלא יבין לנפשו, יחשוב שאברם הוא ה'מתווך', החושב על כסף, רוצה להשיגו בכוחות עצמו אבל - חושב על כסף. אחרים [וכך רוב הפרשנים], יפרשו את אברם רק כאיש הדת. כאיש החושב רק על ריבונו של עולם. על פי הפרשנות הזאת - אברם לא רוצה את רכושו של מלך סדום, כי הוא רוצה שהכל יבוא מריבונו של עולם. רק מעטים מבינים לעומק את ה'ינשוף' שבאברם. האיש שאמונתו עזה באל עליון, ומתוך שהוא מאמין בו כאל עליון, הוא יודע שהאל העליון מפנה לו את המקום על הארץ, ובה הוא רוצה לעשות את הדברים לבדו, בעצמו. כך יוותר הוא עם עצמיותו הצלולה, מול עליונותו של האל, וכך - עצמי מול עצמי - תיכרת ותתוחזק הברית.

 

 

[1] בראשית י"ד י"ח - כ"ד.

[2] דברים ל"ב מ' - מ"א.

[3] שמות י"ז י' - י"ג.

[4] ראש השנה ג' ח'.

[5] יהושע ב' י"ח.

[6] ישעיהו ה' כ"ז.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

בית הדין הרבני. ארכיון צילום:  Miriam Alster/FLASH90

בתי הדין מזהירים: ללא תקצוב מיידי, מערכות המחשוב יושבתו בתוך כחודש

קרא עוד