הקב"ה מבטיח לאברהם זרע, ועל אף שהבטחה זו נוגדת את חוקי הטבע ואת האומדנים הסטטיסטיים נאמר בתורה "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". בניגוד חריף לקביעה זו, כשבפסוק העוקב מבשר הקב"ה לאברהם על אודות ירושת הארץ, אברהם מקשה "ה' אלקים במה אדע כי אירשנה?". לדברי שמואל הבשורה המרה של ברית בין הבתרים על השעבוד הצפוי היא עונש וגמול על הבקיעים שהתגלו באמונתו של אברהם בשאלתו זו. אמנם, האמוראים האחרים בסוגיה נעצו את הבשורה בחטאים אחרים שמצאו בהתנהלותו של אברהם. ר' יוחנן למשל סבור שוויתורו של אברהם על הנפש ששבה במלחמה לטובת מלכי צדק בבקשו "תן לי הנפש" היה מוטעה. אברהם נכשל בהכנסת עוד כמה נפשות תחת כנפי השכינה ועל כך נענש (ראו בבלי נדרים לב, א).
אולם, בגמרא במגילה שאלתו של אברהם "במה אדע" אינה מתפרשת כהתרסה או כקטנות אמונה, וגם תוכנה מעט שונה. אברהם מבקש להבין באיזו זכות יוכלו בניו לרשת את הארץ:
אמר רבי אמי: אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי,
וכתיב ויאמר ה' אלהים במה אדע כי אירשנה,
אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! שמא חס ושלום ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה?
אמר לו: לאו.
אמר לפניו: רבונו של עולם, במה אדע?
אמר לו: קחה לי עגלה משלשת וגו'.
אמר לפניו: רבונו של עולם, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם?
אמר לו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות, כל זמן שקוראין בהן מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן, ומוחל אני על כל עונותיהם (מגילה לא, ב; וראו גם בראשית רבה)
העקרון החורז את הסוגיה הזו הוא הכרחיות ההליכה בדרך ה' כחוק הטבע הבסיסי ביותר בעולם. שיבוש בשמירת חוקי התורה הוא שיבוש בחוק שעליו מיוסד העולם ואיום על הציביליזציה. פתרון לחשש מסטיית עם ישראל מן הדרך הוא המעמדות והקרבנות. לפי הסוגיה הזו אברהם חושש שזכותם של בניו על הארץ תהיה תלויה אף היא במעשיהם ובמידה שיסורו מן הדרך אף הם ייענשו בחומרה ובמחייה חלילה כדור המבול. הפתרון של הקב"ה לכך הוא בברית בין הבתרים- קחה לי עגלה משולשת. כלומר, קרבנות וכפרה מועילים להארכת אפו של הקב"ה והימנעותו מפתרונות סופיים כמו המבול.
המשותף לדברי שמואל במסכת נדרים ולדברי רבי אמי במסכת מגילה הוא, ששניהם רואים בברית בין הבתרים מענה או תגובה לשאלת אברהם "במה אדע". אך בעוד ששמואל סבור שמדובר בהצגת העונש על הפקפוק בעוצמת הופעת ה' בעולם, רבי אמי סבור שזוהי תשובה ישירה לשאלת "במה אדע", יש דרך לוודא שהקב"ה יממש את ההבטחה שלו. היתה זו, אכן, הצהרת כוונות ולא הבטחה שאינה תלויה בדבר. לפי זה יש כאן הדים חיוביים לחששותיו של אברהם, באמת אין וודאות.
השאלה היא מדוע חושש אברהם שבניו לא יוכלו לעמוד בדרישות הגבוהות הנובעות מן הזכות לרשת את הארץ. ההיסוס הזה נשמע דומה לשאלת איוב "אולי חטאו בני". למה להניח שדברים ישתבשו? למה לא להניח, ואולי גם לראות, את צדדי החיוב והטוב?
נראה שאברהם, שהפרשה מרבה לתאר לנו את פועלו כמפיץ שם ה' בעולם וככובש נפשות רבות, מבין את ההבדל בין כוחו של יחיד לבין אוזלת היד של ההמון. אדם אחד חדור אמונה עמוקה, חמוש בכישרון השפעה ומלא אהבת אדם יכול להתמיד באהבת ה' ובהפצת האמונה בו בקרב לא מעט אנשים. אבל אברהם מביט סביבו ורואה עמים רבים ושבטים שלמים היושבים בארץ ובאזור, ומזהה את תופעת העממיות העדרית של הכניעה לפיתויים ולהבלים - כניעה לזרמים ולתרבויות חולפות. אברהם מודאג, ודווקא משום שהוא מאמין בהבטחת הזרע וריבויו, הוא מתקשה להאמין להבטחה על ירושת הארץ.
אפשר לשמוע בברית בין הבתרים הדים למספר תשובות לשאלת אברהם זו. האחת היא החשיכה האפילה הגדולה, אכן, עם ישראל צפוי להתמודד עם תקופות של הסתר ושל בירור, הירושה נדחית למועד ההארה. יתכן שהזרז לתהליכי הבירור הוא גם הכוחות של הגלות והשעבוד, של הבדידות המצליחה להשאיר גם עם שלם בתחושת היותו יחיד בעולם. ואפשר לשמוע בכך ניתוח והבנה של האתגר הגדול של העם היהודי: היחיד יכול לשאת דגלים, הרבים הופכים להיות קונפורמיסטים כשהם משרתים את המחויבות השבטית שלהם. המרחב שבין הרצון למימוש עצמי ובין השאיפה ליצור אתוס משותף מבתר את החוויה האנושית. החטא והשעבוד שבעקבותיו הם רק ביטויים של חוסר איזון בין השאיפה לחירות ולחופש דעה ועשיה, ובין משא המסורת. בכל אלו גנוז אור גדול של מציאת החיבור בין שני הקטבים הללו, הוודאות שהעצמי מצוי בסוד אהבת ה'. חיבור שהיה קיים אצל אברהם אבינו