בשבועות האחרונים הציפייה לקבלת תשובה לשאלה "מי אשם?" הולכת וגוברת. לאחר פרסום מספר תחקירים על נסיבות פתיחת מלחמת "חרבות ברזל", כבר היינו אמורים לקבל תשובה לשאלה – מי אחראי למחדל?! ולמרות זאת, נראה כאילו התשובה רק הולכת ומתרחקת.
הפרשה שלנו מתארת את המחדל הגדול ביותר בתולדות העם – ומלמדת אותנו כיצד המנהיגים הדגולים ביותר שלנו בחרו לשאת באחריות.
גרימת המחדל – אהרון אחראי על מעשיו
העם, הוא המבקש את העגל מאהרון: "קום, עשה לנו אלוקים אשר ילך לפנינו כי זה משה...לא ידענו מה היה לו". אהרון נענה לבקשה, ומפרשים שעשה זאת במטרה לעכב את העם מהחטא: הוא מבקש שיפרקו את התכשיטים של נשיהם וילדיהם בציפייה שתהיה התנגדות, ועד אז משה יחזור. למרות זאת העם ממהר – ונוצר העגל.
כשמשה יורד ואהרון מתאר לו את השתלשלות העניינים – הוא לא מנסה להתחמק: "ואומר להם למי זהב התפרקו ויתנו לי ואשלכהו באש". הוא לוקח אחריות בדיוק על מה שעשה, ואפילו לא מנסה להסביר את מעשיו (למשל, שרק ניסה לעכב).
ולכן מפתיע שעל צורת העגל עצמה הוא לא לוקח אחריות ואומר בגוף שלישי: "ויצא העגל הזה". מפרשים בבראשית רבתי (פרשת ויחי) שזו באמת לא אשמתו – איש ושמו מיכה, זרק לאש לוחית עם כתובת השם המפורש וציור של שור, וזה אשר גרם לצורת העגל (ויש אומרים אפילו שזז ודיבר). אותה לוחית שימשה את משה ביציאת מצרים למציאת עצמות יוסף (המשול לשור), כשהוא בעצמו זורק ליאור בקריאת "עלה שור!" – וכך צף ארונו של יוסף.
משה – אחריות כוללת
בעודו בהר סיני, ה' מבשר למשה על חטא העם: "רד, כי שיחת עמך אשר העלית מארץ מצרים". ה' משייך את העם למשה – "עמ-ך", "העלי-ת". להבדיל, כשילד מתנהג לא יפה, אחד ההורים יפנה לשני: "תראה מה הילד של-ך עשה". הרמז ברור – האחריות היא שלך על המעשה.
משה לא זקוק לרמז. עוד לפני שראה את חומרת המצב – משה לוקח אחריות, מתפלל ומונע מה' להשמיד במיידי את עמ"י, למרות ההצעה להקים עם חדש ממשה - במקום עמ"י.
בתפילתו השנייה לכפר על העם, לאחר שראה, עצר וטיפל במחדל, הוא מגדיל לעשות ולוקח על כתפיו את מלוא האחריות ואפילו נשיאה בעונש, למרות שלא היה שותף – "ועתה אם תשא חטאתם.. ואם אין, מחני נא מספרך".
פה ה' מלמד אותנו כלל חשוב – "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי" כלומר, כדברי הנביא יחזקאל, "הנפש החוטאת היא תמות" – כל אחד נושא באחריות על מעשיו ובהתאם למעמדו, ולא מעבר לכך: על משה, כמנהיג, להתפלל בעד העם – אך לא לקבל עונש.
התיקון – מחצית השקל
מחצית השקל ניתנת עבור בניית המשכן, אך בציווי מופיעה סיבה נוספת: "..ולקחת את כסף הכיפורים מאת בני ישראל .. והיה.. לזיכרון לפני ה' לכפר על נפשותכם". נראה כאילו מחצית השקל ניתנת לכפר על עוונות העם, ואולי כ"תרופה למכה" על העוון שיוזכר מיד אחרי – חטא העגל.
איסוף הכסף המוקדש לבניית המשכן, מזכיר את איסוף הזהב שנעשה עבור יצירת העגל, אך הפעם למטרות קדושה. אותה מחצית השקל, עומדת מנגד גם למעשה נוסף שמיכה (אותו אחד האחראי על יצירת העגל, שלא לקח אחריות..) עשה – הקצאת כסף לבניית פסל (ספר שופטים).
מחצית השקל ניתנת לבוני המשכן - בצלאל משבט יהודה ואליאב משבט דן – אשר מצווים "לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת". למרות הציוויים המפורטים של הקב"ה בנושא המשכן, קיימת בחירה אמיתית שלהם מה לעשות עם הכסף והזהב.
אפשר לעשות את אותה הפעולה בדיוק – בהקשרנו, לאסוף כסף וזהב – ובכל פעם לבחור להמשיך בדרך אחרת. הבחירה החופשית של מה לעשות, ועד כמה לקחת אחריות – נתונה בידינו תמיד – והיא המבדילה אותנו אחד מהשני.
כי תישא באחריות
שם הפרשה מדהים – כי תישא. אומנם זה נאמר בהקשר של מחצית השקל, אך משה משתמש בביטוי בתפילתו לה' שימחל על חטא העגל: "תישא חטאתם". משה מזכיר לה' את מחצית השקל – שם נאסף הכסף למטרות קדושה.
הביטוי בימנו "לשאת באחריות" לא מקרי – את האחריות אנחנו בוחרים אם לשאת, וכמה לשאת, כי זהו עול.
הבחירה החופשית נתונה בידינו גם לגבי קיום המצוות, כפי שנאמר בפרשתנו על עשרת הדברות: "מכתב אלוקים חרות על הלוחות". החירות האמיתית היא קיום דבר ה', ואין חירות גדולה יותר מבחירה חופשית לנשיאת עול המצוות.
מוקדש לילדיי, חירות ודן, ששניהם מופיעים בפרשה.