אליהו מציע שההכרעה תהיה עם הצד שאלוהיו יוריד אש מהשמים. למרות ההצעה הפלאית והקיצונית, השיטה מתקבלת, ומוחלט שכל צד ישתמש במזבח משלו ובפר משלו כדי להוכיח את אמיתות אלוהיו. נביאי הבעל מתחילים ראשונים, וקוראים לאלוהיהם, אך "אֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב" (מלכים א, יח, כט). מסופר על כך שאליהו מקניט אותם: "קִרְא֤וּ בְקוֹל־גָּדוֹל֙ כִּֽי־אֱלֹהִ֣ים ה֔וּא כִּ֣י שִׂ֧יחַ וְכִי־שִׂ֛יג ל֖וֹ וְכִי־דֶ֣רֶךְ ל֑וֹ אוּלַ֛י יָשֵׁ֥ן ה֖וּא וְיִקָֽץ" שם, כז).
כך עובר לו היום ולא קורה כלום.
לקראת אחה"צ, אליהו מכין מזבח עם שתים-עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב. חשוב להדגיש שבתקופה זו, הממלכה כבר התפצלה לישראל ויהודה, אך עדיין העם תמיד נחשב כיחידה אחת כולו, והפיצול נחשב טרגי וזמני. אליהו מוסיף ובונה סביבו תעלה עליה הוא יוצק מים, כדי שיהיה ברור שכל הצלחה שתראה כאן, היא בגלל מעשה אלוהי ולא חלילה, מיקריות או מקסם שווא.
ה' נענה לתפילת אליהו ומוריד אש מהשמים שלמרות כל המים סביב, שורפת את הפר שעל המזבח, עצי המזבח, המזבח ומי התעלה. לפי המקרא, לאחר שהעימות מסתיים בניצחונו של אליהו, העם משתחווה ומצהיר "ה' הוא האלוהים" (מלכים א, יח, לט), אותה קריאה איתה אנחנו מסיימים עד היום את תפילת יום כיפור.
למה נבחרה הפטרה זו, דוקא לפרשת "כי תישא"? חז"ל ראו דמיון ברור בין משה ואליהו:
... "אתה מוצא שתי נביאים עמדו להם לישראל משבטו של לוי: משה ראשון ואליהו אחרון … ואתה מוצא שמשה ואליהו שוין זה לזה בכל דבר.
משה נביא ואליהו נביא. משה נקרא איש האלהים ואליהו נקרא איש האלהים.
משה כינס את ישראל להר סיני ואליהו כינסם להר הכרמל.
משה ביער עובדי עבודה זרה... ואליהו ביער עבודה זרה ותפש נביאי הבעל ושחטם.
משה קנאי (כשאמר) "מי לה' אלי" (שמות לב, כו) ואליהו קנאי "ויאמר אליהו לכל העם גשו נא אלי" (מלכים א, יח, ל).
משה, כשנתפלל על ישראל תפש זכות אבות: "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך" (שמות לב,יג) וכן אליהו: "ה' אלהי אברהם יצחק וישראל" (מלכים א, יח,לו).
בזכות משה, קיבלו ישראל את אהבתו של מקום "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כד,ז), ואליהו קבלו על ידו אהבתו של מקום שנאמר "ה' הוא האלהים" (מלכים א, יח, לט)…
משה הוריד את האש ואליהו הוריד את האש. משה כשהוריד את האש היו כל ישראל עומדים ורואין אותה "וירא כל העם וירונו" (ויקרא ט,כד) ואליהו "וירא כל העם ויפלו על פניהם" (מלכים א, יח, לט).
המדרש גם מביא לנו שיחה בין אליהו והפר (אביו של העגל?). לקראת האירוע, פוקד אליהו: "בחרו שני פרים תאומים מאם אחת, הגדלים על מרעה אחד, והטילו עליהם גורלות, אחד לשם ואחד לשם הבעל". ככל הנראה חשש אליהו שנביאי הבעל ירמו באתגר, אך יש כאן גם רמז לכך שאליהו לא רק מזכיר את משה, אלא גם את אהרון, ביום כיפור ששם גורלות על שני השעירים: "גּוֹרָ֤ל אֶחָד֙ לַה' וְגוֹרָ֥ל אֶחָ֖ד לַעֲזָאזֵֽל" (ויקרא טז,ח). אליהו אם כן, מתנהל לא רק כמו מנהיג ונביא, אלא גם, במידה מסוימת, כמו כהן גדול בבית המקדש, המבקש לכפר על העם.
ממשיך המדרש ומספר שהפר של אליהו מיד הלך אחריו, אבל הפר השני התנגד ואמר: "אני וחברי יצאנו מבטן אחת, מפרה אחת, וגדלנו במרעה אחד, על אבוס אחד, והוא עלה בחלקו של מקום ושמו של הקב"ה מתקדש עליו, ואני עליתי בחלק הבעל להכעיס את בוראי"?! תשובתו של אליהו לפר היא... "כשם ששמו של הקב"ה מתקדש על אותו (פר) שעימי, כך מתקדש עליך"…. כלומר, יש דרכים שונות ולעיתים בלתי צפויות לחלוטין, לקדש שם שמים. העשיה חשובה וגם, מה שבלב.
מה שמחזיר אותנו לפרשת השבוע: בעצם, מה עשו בני ישראל בחטא העגל שהיה כל כך נורא? נגיד שהם בנו עגל! ועוד מזהב! כן, אבל רגע... האם עגל זה רע? זהב זה רע? הרי אנחנו בלב ליבן של הפרשות העוסקות בבניין המשכן, אשר גם לו, יצורים כמו הכרובים, ולא מעט זהב! אז מה בדיוק הבעיה?
רמז ניתן למצוא בדבריו של משה לקב"ה: "וַיַּֽעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם אֱלֹהֵ֥י זָהָֽב" (שמות לב, לא). להם. אולי, לא הזהב הוא הענין ואפילו לא העגל. אלא כיוון העשיה: את עגל הזהב לא עשו כדי לקיים מצווה, ולא כדי להטיב זה עם זה, לעזור למאמץ המלחמתי ולשפר את מצב העם, אלא - "להם", לעצמם.
יש אומרים שמנהג ארץ ישראל הקדום היה לקרוא את סיפורו של אליהו בהר הכרמל דוקא בראש חודש טבת שחל בשבת חנוכה בגלל הדמיון למתתיהו ובניו המכבים. גם מתתיהו, כמו אליהו וכמו משה, דורש מהעם לבחור בדרך האמונה בה' ולעמוד נגד עבודה זרה והתבוללות רוחנית, שסופה גם התבוללות ממש, שוב ושוב להזכיר לנו שיש לנו תורה אחת. אל אחד. עם אחד. גם אם הוא נדמה מפוצל – באופן זמני - בין "ישראל" ו"יהודה", בין תל-אביב וירושלים, בין התנחלות קיבוצית והתנחלות ביהודה ושומרון.
ולמי שחשקה נפשו בטיול אביבי, מלא פריחה צבעונית יפיפיה, ההפטרה הזו מזמינה אותנו ל"בקר" את אליהו בקרן כרמל הידוע גם בשמו ה"מוח'רקה", שם עדיין ניצב (פסלו של) אליהו עם סכין ביד, כשסביבו נוף הכרמל, השומרון, עמק יזרעאל, הגליל, והגולן, וביום טוב, ניתן לראות גם החרמון (כדאי לבדוק את שעות האתר). נוכחתו של אליהו בהר הכרמל היא שהשפיעה על רבים מאלו שבחרו להגיע לכאן, בהאים, טמפלרים ועוד, ותרמו להיותו של ההר הזה למקום המגוון והיפיפה שהוא, אבל על כך, אולי בפעם אחרת.