פרשת כי תישא: הכוח של מנהיג אמיתי

לעיתים, כשנערים מתקוטטים, ניתן לשמוע אחד מהם צועק לחבריו: "תחזיקו אותי שלא אתפרץ עליו!". למעשה, זהו רק ניסיון להעביר מסר מאיים, אך בפועל ברור לכולם בדרך כלל שהתוצאה תהיה שהחברים "יעצרו" אותו והמריבה תסתיים ללא אלימות.

בפרשת כי תשא אנו נתקלים באירוע המטלטל של חטא העגל. עם ישראל, זמן קצר לאחר מעמד הר סיני, בונה לעצמו עגל מסכה – חפץ יצוק ומתכתי שלכאורה נותר נצחי, בניגוד למשה רבנו שנעלם ולא ברור מה עלה בגורלו. ה' מביע כעס: "סרו מהר מן הדרך אשר צויתים", ומוסיף תיאור חד – "עם קשה עורף", עם שאינו מקשיב ואינו מוכן לשנות את דעתו.

לאחר מכן מגיע רגע דרמטי – הקב"ה פונה למשה ואומר: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול" (שמות לב, י). כל קורא שואל את עצמו: מה פירוש "הניחה לי"? וכי מישהו מחזיק את הבורא? הרי הוא כל-יכול!

פתח לתפילה – קריאה לפעולה

שאלה זו נשאלת כבר במדרש רבה (שמות רבה מב): "וכי משה היה תופס בקב"ה שהוא אומר הניחה לי?". תשובתו של רש"י מרתקת – "כאן פתח לו פתח והודיעו שהדבר תלוי בו, שאם יתפלל עליהם, לא יכלם". כלומר, ה' אינו באמת זקוק לרשות כדי לפעול, אלא הוא רומז למשה שיתערב.

הרמב"ן מבאר זאת על דרך האמת: "דרך האמת, הניחה רחמי, ומדת הדין שלי תתחרה בהם ואכלם בה, כי עמי אין לה רשות בהם, וזה טעם ויחל משה את פני ה' אלהיו..."- הקב"ה מבקש ממשה שלא יבקש שה' יפעיל את מידת הרחמים כאן, וכך רק הדין ישלוט בהם ויכלו מן העולם, אבל 'משה בחירו עומד בפרץ' "ויחל את פני ה' אלוהיו"- הוא 'דואג' שהבורא ינהג גם במידת הרחמים (אדנות), ולא רק בדין (אלוהיו). כלומר, ה' אומר למשה שהוא יכול להניח למידת הדין להשתלט – אלא אם כן משה יבקש אחרת.

בגמרא (ברכות לב.) מסופר שמשה בתחילה היה חסר אונים: "כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, ועכשיו שישראל חטאו – אתה למה לי?". משה חש שהתפקיד שלו כמנהיג מתערער, אך ברגע שה' אומר לו "הרף ממני ואשמידם", הוא מבין: זה תלוי בי! , מיד הוא נעמד בתפילה ומתחנן לרחמים.

מה אם כן גרם לו לקום ולהתפלל?

"הניחה לי ואכלם – משה, שיצא לראות בסבלות אחיו והגן על החלשים, ואף על גויים ואף על דומם, אינו יכול לעמוד מנגד ולתת לעמו לכלות.

"ואעשך לגוי גדול – ה' אמנם מבטיח למשה הנהגה חלופית, אך אנו 'מכירים את משה', הוא עשוי מחומר אחר, בומבין שאין לו קיום בלי העם. הוא לא מחפש גדולה אישית, אלא שליחות ציבורית.

הלקח אלינו

הדינמיקה בין משה לה' ממחישה עקרון מנהיגותי חשוב: מנהיג אמיתי אינו פועל מתוך גאווה אישית או רצון לקידום עצמי. הוא מחויב לעמו, רואה בהם חלק בלתי נפרד ממנו ומוכן להיאבק עליהם גם כשהם טועים.

בשנת 1863 ראה העולם את עמידתו של אברהם לינקולן כנגד חברי הקבינט בעניין שחרור העבדים. כאשר חברי קבינט ניסו לשכנע אותו לעכב את "הצהרת האמנציפציה" מחשש לתגובת הדרום, הוא עמד על שלו ואמר: "לא נבחרתי כדי להוביל את האומה לפי דעת היועצים שלי, אלא לפי צו מצפוני". כמו משה, לינקולן הבין שמנהיג אינו פועל כדי להגן על כוחו האישי, אלא כדי לשרת את העם – גם כשהדבר כרוך בעימותים ובאתגרים.(יש לציין שהצהרה זו לא הייתה תמימה לגמרי מצידו של לינקולן). ניתן גם לראות את גודל האהבה של הבורא אלינו ממעשה זה של העגל.

הרי מה מנע ממנו שלא לדבר ולא לשתף כלל על מה שמתכנן לעשות לישראל? נראה שבכוונת מכוון כמו שהעלינו, רצונו היותר גדול ואמיתי היה שעם ישראל לא יגיע לרגע הזה, הרי אלו בניו

בימי הפורים החולפים עלינו, בהם אנו קוראים על אסתר ומרדכי שמסרו את נפשם, שהכניסו את ראשם במקום שאינו שלהם, ובכך עשו את המעשה שגרם להצלת העם, מעשה שעומד מול השיקולים האישיים שיכלו להיות אצלם, הן מצד 'מה יגיד העם', והן מצד ביטחונם האישי, ובחיבור לדמותו של משה רבינו שעומד 'בפרץ', אנו יכולים לשאוב את הערך של החיבור לכלל, את חשיבות מבט הנצח שקיים במנהיגים גדולים ומחלחל באמונה גדולה גם לעם כולו.