פרשת כי תצא: מה הקשר בין המאזניים במכולת, מלחמת עמלק וחודש אלול?

הנה תזכורת חשובה: הגענו לפרשת "כי תצא", ובה מופיעה פרשת זכור - הזיכרון למלחמת עמלק. זוהי הזדמנות טובה למי שלא שמע את הקריאה בזמנה, לכוון לצאת ידי חובת המצווה בעת קריאת התורה בציבור.

בפעם הקודמת שעמלק הופיע בתורה, הסיבה להתקפתו הייתה ברורה. עם ישראל חנה ברפידים, וחז"ל דרשו ש"רפו ידיהם מן התורה". ממילא כשההגנה הרוחנית הוסרה, בא "הכלב" לנשוך. אך בפרשתנו, עמלק נסמך לעניין שנראה מקרי לחלוטין- איסור על משקולות מזויפות במסחר" :לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה... אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ... זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק".

מהו החוט המקשר בין רמאות במסחר, התקפת עמלק, והעבודה הרוחנית שלנו בחודש אלול?

אשליה של שליטה

הנצי"ב מוולוז'ין מסביר שרמאות במשקולות אינה נובעת רק מתאווה חומרית לכסף, אלא מחיסרון עמוק באמונה. אדם המרמה במסחר בעצם מצהיר במעשיו שהוא אינו מאמין שהקב"ה הוא הזן ומפרנס בהשגחה פרטית. החיסרון הזה באמונה (השאלה "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן") הוא בדיוק הפרצה שמזמינה את עמלק.

החפץ חיים מרחיב רעיון זה גם לאנשים ישרים אך חרדתיים: כשאדם מעמיס על עצמו שעות עבודה מוגזמות ואוגר רזרבות מתוך פחד שלא יהיה לו מספיק, הוא נוהג כ"מחוסר אמנה". כשאנו מנסים לשלוט בכל פרט במציאות או חוששים שאנשים אחרים (כמו שיפוצניק שמנסה "לעבוד עלינו") מנהלים לנו את החיים, אנו משנים את המאזניים הפנימיים ומגדילים את ה"אני" שלנו על חשבון ההשגחה.

סוד האותיות של אלול: מ"לא" ל"לו"

כדי לתקן את חוסר האמונה הזה, השפת אמת (תרל"ב) מעניק פירוש נפלא על העבודה של חודש אלול, המבוסס על 'מזמור לתודה'. בפסוק יש "קרי וכתיב" (נכתב בצורה אחת ונקרא באחרת): נכתב "הוּא עָשָׂנוּ וְלֹא אֲנָחְנוּ" (אנו לא עשינו את עצמנו), ונקרא "הוּא עָשָׂנוּ וְלוֹ אֲנָחְנוּ" (אנו שייכים לו.

שואל השפת אמת: איזו גרסה היא הנכונה? התשובה היא ששתיהן נכונות, ואי אפשר לזו בלא זו. הן יוצרות תהליך רוחני מדורג שמרכיב את ראשי התיבות של אלול- אנחנו לא, ואנחנו לו:

שלב א' - "אנחנו לא" : עקירת הגאווה. חז"ל אומרים שהקב"ה מצהיר על בעל גאווה: "אין אני והוא יכולין לדור בכפיפה אחת". אם האדם מנפח את עצמו (כמו שמנפחים משקולת), אין כביכול למקום לבורא בתוכו. השלב הראשון הוא להפנים שאנחנו כלום ללא "המחדש בטובו בכל יום תמיד".

שלב ב' - "אנחנו לו" : ההתקרבות. רק אחרי שהנפח יורד ובלון האגו מתפוצץ, האדם פנוי להתקרב לקב"ה, להיות קניינו, ולהפוך ל"עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ"- צאן שמכיר באמת את הרועה שלו.

מי שהבין את הסוד הזה בצורה מבריקה היה קנוט הגדול, מלך אנגליה במאה ה-11. יועציו נהגו להחניף לו שהאגו והכוח שלו כה גדולים, עד שאפילו הטבע יציית לו. כדי ללמד אותם לקח, קנוט הציב את כיסא המלכות שלו על חוף הים בשעת הגאות, ופקד על הגלים לעצור. כשהגלים המשיכו בשלהם והרטיבו את רגליו, הוא פנה ליועציו ואמר: "ראו כמה ריק וחסר משמעות כוחם של בני אדם. אין אף שליט שראוי לשם הזה, מלבד אותו אחד שהים מציית לחוקיו". קנוט פוצץ את בלון הגאווה שלו, והזכיר לכולם: "אנחנו לא, ואנחנו לו"

ביומיום, למשל כשאנו ניגשים לריאיון עבודה, איש לא יעלה בדעתו להפגין גאווה מול הבוס החדש ולהכריז שהוא מתכוון להחליף אותו. אנו מבינים היטב את מקומנו. קל וחומר שמול בורא עולם עלינו ליישם את "תשובת המשקל והנפח" : להפסיק לזייף את משקל המציאות מתוך לחץ וגאווה, להקטין את הנפח של ה"אני", ולתת למלך מקום של כבוד לקראת השנה החדשה.

אֵין אֲנִי לִי/ הָרַב יְהוֹשֻׁעַ אוֹדֶרְבֵּרְג

כָּל הָעֲבוֹדָה

כָּךְ נִדְמֶה

שֶׁל אֱלוּל

זֶה לִמְסֹר אֶת הָאֲנִי

לְדוֹדִי

וּלְהַרְגִּישׁ שֶׁלַּמְרוֹת הַכֹּל

'בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב'

בִּהְיוֹתִי טוֹב

וְלִרְאוֹת כַּמָּה מִתְגַּבֵּר הַקּוֹל

בְּתוֹכִי

הכותב הינו רב קהילה, מחנך ומשורר