יש ואדם מישראל נדרש להיות שותף לדבר עברה בעל כורחו. אין הוא רוצה באותה עברה כלל ועיקר, אולם אדם אחר בא ומאלץ אותו לעשות מעשה בניגוד לרצונו. את הדרכת התורה למצב כזה, מבקשים אנו ללמוד מן הפרשה הכאובה של הנערה המאורשה. שם, מבחינה התורה בין מישהו תקפה בעיר למי שהותקפה בשדה. המותקפת בעיר – בת סקילה היא. מדוע? "על דבר אשר לא צעקה בעיר", וכנראה, שתיקתה מבטאת שיתוף פעולה עם החטא. ואילו המותקפת בשדה – פטורה מכל עונש. "ולנערה לא תעשה דבר, אין לנערה חטא מוות... כי בשדה מצאה, צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה".
על פי חז"ל, אין הבדל מהותי בין מה שאירע בעיר לבין מהשאירע בשדה. גם כאן וגם שם אין עונש ללא ראיות מוצקות המוכיחות כי החטא נעשה ברצון ולא בכפייה, במזיד ולא בשגגה. משמעות ההבדל בין העיר לבין השדה היא למצבי ביניים של ראיות חלקיות, כאשר בחלק מן המקרים ניתן להסתמך על ההקשר של המקום כדי לבסס ראיה כלשהי או לדחותה. חזקה היא שבעיר התאפשר המעשה רק בשל שתיקת הקורבן, בעוד שבשדה חזקה היא שהנערה עשתה כל שביכולתה כדי להינצל, אך לא היה לאל ידה.
אולם מעברלדקדוקי ההלכות, כפי שמבטאים אותם חז"ל, נוכל למצוא את המסר הערכי-מוסרי הגנוז בפשוטו של מקרא. וכאן למדנו את חובת הצעקה. הצעקה בעיר – הגיונית היא. בכל מקום ובכל זמן שישנו סיכוי להצליח במאבק כנגד הכפייה לדבר עברה, חובה להיאבק ולזעוק. מי שנמנע מלזעוק כשייתכן שיש מי שישמע את הזעקה ויחלץ לעזרה, מי שנמנע מלהיאבק בזמן שיש סיכויי הצלחה למאבק – הריהו שותף לדבר עברה, ולו שותף פסיבי. אולם גם "בשדה" – במקום שאין מי שישמע את הצעקה – גם שם נדרש להקים קול זעקה. לא ייתכן להיגרר לדברעברה מבלי להיאבק ומבלי למחות. לא ייתכן לנהוג באופן היכול להתפרש – כלפי פנים או כלפי חוץ, כלפי הכופה או קבל עם ועולם – כשותפות, כהסכמה, או אף כהשלמה עם החטא הנורא. אף אם אין בכוחך לנצח, עדיין מוטלת עליך חובה מוסרית להתנגד. מי שנמנע מן ההתנגדות יתקשה לסלוח לעצמו על שוויתר על המאבק, על שאיפשר את החטא בקלות בלתי נסבלת. יחד עם זאת – אין דברים אלו מסורים אלא ללבו של אותו אדם בנסיבות המקום והזמן. השופטים, או החברה שמסביב, אין בכוחם לשפוט מי שהגיע למצב כזה כל זמן שלא הוכח בבירור שעשה את מעשה החטא ברצון ברור וחופשי. בכל מצב של ספק עלינו להעמיד את אותו אדם על חזקת כשרותו כי פעל כנגד החטא בכל כוחות הנפש שעמדו לרשותו.
מביןהשיטין של פסוקי התורה אנו יכולים לחדד את הדברים. עד כמה דורשת תורתנו מן הקרבן להיאבק עם התוקף המבקש לכפות עליו מעשה עברה? הרמב"ן עומד על כך שה'צעקה' לא באה בדווקא, אלא כדוגמא להבעת התנגדות; והוא הדין למי ש"נלחמת בו בכל כוחה ובוכה ואוחזת בבגדיו או בשערותיו להימלט ממנו". אולם מפשוטו של מקרא יכולים אנו ללמוד כי במצב שאין דרך להינצל מן החטא, וההתנגדות באה 'לשמה' – אל לנו לדרוש מן הקורבן יותר מאשר צעקה, המביעה באופן ברור את ההתנגדות הנחרצת למעשה העבירה, אף שיש בעולם דרכי התנגדות חריפות יותר. ועל כן אל לו לאותו אדם לייסר את עצמו על כך שלא נאבק והתנגד בכל כוחו כאשר בטוח היה כי כבר לא יהיה בכוחו להשפיע על התוצאה הסופית.
על פידברי ה'שפת אמת' נביא נופך נוסף. ה'עיר' – היא המקום והזמן שבהם שורה השכינה בגלוי והאדם זוכה לחוש בקרבת א-להים, בבחינת "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת". ואילו השדה הוא המקום והזמן בהם מרגיש האדם מרוחק מקרבת א-להים, עד כדי תחושה כיאין שומע לצעקתו. "גם כי אזעק ואשווע, שתם תפילתי". חובת התפילה והצעקה כלפי שמיא – כמצוות התורה לזעוק ולהתפלל בעת צרה – קיימת בכל מקום ובכל זמן, גם ב'עיר' וגםב'שדה', עד אשר נזכה לראות את "המלך בשדה". או אז יתקיים בנו, כנערתו-ארוסתו של הקב"ה: 'צעקה הנערה המאורסה ויש מושיע לה', כי "על מי יש לנו להישען? – על אבינו שבשמים".
כי לא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב... ה' הושיעה, המלך יעננו ביוםקוראנו.
דברים אלו נכתבים בהערצה אל אחינו-בשרינו, עקורי גוש קטיף וצפוןהשומרון, אשר נקטפו מבתיהם תוך שהם מנהלים מאבק אחראי, שלא נגרר לאלימות ולשנאת אחים, מחד גיסא; אולם זועקים זעקה גדולה ומרה של כאב ושל מחאה, של אמונה ושל תפילה, של גבורה ושל אהבה - מאידך גיסא.
צעקה בעיר
יש ואדם מישראל נדרש להיות שותף לדבר עברה בעל כורחו. אין הוא רוצה באותה עברה כלל ועיקר, אולם אדם אחר בא ומאלץ אותו לעשות מעשה בניגוד לרצונו. את הדרכת התורה למצב כזה, מבקשים אנו ללמוד מן הפרשה הכאובה של הנערה המאורשה.
