החור בתא הפרטי שבאניה - מי לא מכיר את הדוגמה האלמותית הזאת, אותה מרצים בפני בני נוער בסמינריונים ובה משתמשים לעתים בטורים ובוויכוחים בתקשורת? העיקרון שאותו היא באה להמחיש הוא שלפעמים מעשים שעושה היחיד בדלת אמותיו עלולים לגרום נזק רב לכלל הציבור. בשל כך רשאי הציבור (ואף חייב) לפקח על היחיד ולעתים להטיל עליו מגבלות גם אם הן פולשות לחייו הפרטיים ואף פוגעות בהם.
העיקרון הזה מלווה את האנושות במשך אלפי שנים והוא נראה טריוויאלי לחלוטין. אז למה הוא נכנס לפנקס הדוגמאות של "דע מה שתשיב לחילוני"? כי בימינו, מסתבר, הוא כבר לא כל כך טריוויאלי. התפיסה הליברלית שמעמידה במרכז את הפרט, זכויותיו, רווחתו ורצונותיו, הולכת ומכרסמת בלגיטימציה של הגבלת חירות הפרט לטובת אינטרסים של הכלל. נראה שבפרשת כי תצא נמצאת הדוגמה הקיצונית והמדוברת ביותר למתח הזה שבין חיי הפרט לערכים שנוגעים לכלל - איסור החיתון של ממזרים: "לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה', גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לוֹ בִּקְהַל ה'". לא מקרה הוא שהנושא עולה פעם אחר פעם בוויכוחים בין דתיים לחילונים. והאמת? לא פשוט להסביר את ההגיון שבו אפילו לשומרי תורה ומצוות, שלא לדבר על כאלה שרחוקים מכך. הזעקה שנוהגים להשמיע נגד האיסור הזה היא, במה חטא אותו ממזר שכך עלה לו? מדוע יורחק מעם ישראל ולא יוכל להקים משפחה רק בגלל שהוריו (ולא הוא עצמו) פשעו? מי שיודע תורה גם יוכל להזכיר בהקשר הזה פסוק אחר מפרשתנו: "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת, אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ". האין אלה פסוקים סותרים?
לממזרים האומללים ניתן להוסיף דוגמאות אחרות של כאלה שחייהם נהרסו על לא עוול בכפם בגלל איסורי תורה: עגונות, במיוחד כאלה שגם בית דין פתוח ויצירתי במיוחד לא יוכל להתירן כיוון שבעליהן שוכבים במשך שנים מחוסרי הכרה. גם ההומוסקסואלים, שכה מרבים לדבר בהם לאחרונה, גם הם אינם יכולים לנהל חיים שלמים על פי דין תורה. אם נרחיב את המעגל לאלה שנפגעים באופן פחות חמור אך גם כן מבלי שהם אשמים בכך, נוכל להוסיף זוגות שהתאהבו וגילו לבסוף שהם אסורים להינשא על פי ההלכה, לדוגמה כהן וגרושה או גיורת.
נראה שאין שום דרך להסביר את ההגיון שבבסיסם של האיסורים הללו מלבד ההבנה שלפעמים נגזר על היחיד לסבול, אפילו סבל רב וגם שלא באשמתו, למען ערכים נעלים. כאמור, בעולם המערבי בו השיח השולט הוא שיח של זכויות (הפרט) וההסתכלות היא על טובת האדם הבודד, הסבר כזה נראה לא רלבנטי.
אלא שאם נעצור רגע ונתבונן במציאות נראה שגם במדינות ליברליות עדיין מוגבלת חירותו של הפרט ונוחיותו על ידי המחוקק ובתי המשפט. שהרי כל מערכת חוקים באשר היא פוגעת בפרט במידה מסוימת בגלל הצורך לקיים חברה. רק אנרכיסטים לא מוכנים לקבל שום פגיעה בפרט לצורך הכלל. כך לדוגמה, לאדם הבודד היה נוח יותר לקבל לחשבון הבנק את שכר הברוטו שלו, אבל מה לעשות שכדי לקיים מדינה ועיר צריך לאסוף כסף מכל אחד מהאזרחים והתושבים? כשמגויס צעיר לצבא הוא משלם לחברה כמה שנות חיים ועלול אף להקריב את חייו בהגנה על המולדת, אבל כולם מבינים שאין שום דרך אחרת להגן מפני אויבים. החברה המערבית מוכנה אפילו למנוע חיים נורמליים מאנשים שלא אשמים בדבר. לדוגמה, אדם בעל הפרעה נפשית שהופכת אותו למסוכן לחברה יישלח למוסד סגור למרות שאין בו כל אשמה.
אז מהי נקודת המחלוקת בין התפיסה הדתית או השמרנית לבין הנורמות המקובלות על הליברלים? איפה עובר הקו בין פגיעה בפרט שנראית סבירה גם בחוגי השמאל לבין כזו שתגרום להם להתריס נגד חוקי התורה ולהציגם כאכזריים?
נראה שהדבר תלוי בשני גורמים: בדרך כלל המחלוקת נובעת מסולם ערכים שונה שמחזיקים שני המחנות, מהשאלה אילו ערכים הם מספיק חשובים כדי להצדיק פגיעה אנושה בפרט. שהרי גם התורה לא ממהרת להרוס חיים של אנשים ועושה זאת רק לצורך שמירה על ערכים שבעיניה נראים קריטיים. לשם הגנה על החיים מוכנים כולם לקיים גיוס חובה ולשלוח אנשים אל מותם. לא כך הדבר בשאלות של אישות ומשפחה. מנקודת ראותה של התורה הקפדה על קדושת המשפחה היא שאלה של חיים ומוות (שהרי גילוי עריות נמצא ברשימת האיסורים של יהרג ובל יעבור). כדי להרתיע אנשים מלנאוף מוכנה התורה להקריב את אושרם ילדיהם של הנואפים. בחברה המערבית איבד מוסד הנישואין הרבה מחשיבותו. הניאוף כבר אינו עבירה בספר החוקים והפך להיות עניין שתלוי במוסר האישי של כל אחד ואחד (אפרופו אתר הבגידות המפורסם).
הגורם השני שיוצר את ההבדל הוא מידת הקירבה בין הסכנה הצפויה לציבור לבין המעשה של הפרט אותו מבקשים להגביל. לו היו תשעים אחוזים מאוכלוסיית כדור הארץ חד מיניים ושיעור הילודה היה מתקרב לאפס, סביר להניח שלא רק דתיים היו חושבים שהנטייה הזאת בעייתית. בינתיים הסכנה הזאת נראית רחוקה מאד. התורה, שקדמה לעולם, מבקשת לפרוס מתווה לאלפים רבים של שנים ואופק הראיה שלה רחב בהרבה משל בני אדם בנקודה נתונה של זמן.
ואחרי כל זאת חשוב לציין שתורתנו תורת חיים היא, שאינה אטומה לסבלו של אף גבר, אשה או ילד. למרות ההצדקה של הפגיעה האנושה באותם מסכנים שנקלעו למציאות הלכתית אסורה, גם בסוגיית הממזרים וגם בשאלת העגונות חכמים תמיד ראו חובה לעצמם לעשות כל מאמץ (אנושי והלכתי) כדי לצמצם במאד את כמות האנשים שמוגדרים ככאלה ולפתור עד כמה שניתן את מצוקתם