הפסוקים הבאים:
"וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ: לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה" (דברים כ"א כב-כג)
משמשים כמקור לעוצמתו של החיוב להזהר ב"כבוד האדם" שנברא ב"צלם אלקים". כך גם הסביר את הפסוקים "פרשנדתא"-רש"י בעקבות דעת רבי מאיר בתוספתא (סנהדרין פ"ט ה"ז). וז"ל:
"זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיוקנו וישראל הם בניו. משל לשני אחים תאומים שהיו דומין זה לזה, אחד נעשה מלך, ואחד נתפס ללסטיות ונתלה, כל הרואה אותו אומר המלך תלוי".
הרשב"ם, נכדו של רש"י, מסביר בכיוון הפוך. לדעתו התורה דורשת כאן את כבוד הדיינים. "אלהים" בפסוק זה הוא כינו לדיינים והוא חול ולא קודש. כבוד ה"מקום" איננו עניין בפסוק זה. וז"ל:
"כשרואין בני אדם את התלוי רגילין לקלל את הדיינין או קרובים של הרוג או שאר בני אדם ..., והקב"ה אמר [אלהים] לא תקלל, לפי שרגילין בני אדם לקללם. ולכך לא תלין נבלתו אלא קבר תקברנו ביום ההוא".
"אבן עזרא" מסביר "בעבור שברך השם". גם הוא מנתק את פסוקינו מהחיוב לשמור על "כבוד האדם" וטוען כי ה"כי" איננו מסביר את האיסור בהשהיית הקבורה אלא את הסיבה לתליה. זאת, על פי ההלכה (ודלא כרש"י) שרק "מברך ד " ועובד עבודה זרה נתלים. לדעתו, המקור לאיסור "ההלנה" הוא "כבוד הארץ" ולא "כבוד האדם".
הרמב"ן, אף על פי שמסכים עם "אבן עזרא" במחלוקתו עם רש"י, מסביר את הפסוק כמי שדורש רק את "כבוד המקום". וז"ל:
"וזה טעם כי קללת אלהים תלוי, שיאמרו מפני מה זה תלוי מפני שבירך את השם, או שעבד ע"ז פלונית, בכך וכך עבודה וכך וכך אות ומופת ראה בה, והספור בה ובעבודתה יקרא קללה. או שהוא לשון זילזול".
כפירוש שני "ועל דרך הפשט", מחזיר הרמב"ן את הפסוקים לסוגיית "כבוד האדם" באשר הוא אדם, אפילו הוא חוטא, אפילו אינו מישראל, אבל דווקא בארץ ישראל - ארץ הקודש. הוא מסביר:
"יאמר כי יהיה באיש חטא גדול שראוי להמיתו עליו ולתלותו על עץ לגודל חטאו, אעפ"כ לא תלין נבלתו על העץ, כי הארור מכל האדם והמקולל בהם הוא התלוי, אין בכל המיתות מיתה מנוולת ובזויה כמוה. ואין ראוי שנטמא הארץ ותהיה קללת האלהים בארץ הקדושה, כי שם צוה את הברכה חיים עד העולם".
בסוף ספר שמואל ב מובא לכאורה מעשה לסתור. דוד נתן לגבעונים, על פי ציווי אלקי, שבעה מצאצאי שאול. הגבעונים נקמו בהם את נקמתם על הפגיעה האכזרית שפגע בהם שאול (מקוצר היריעה לא נפרט כאן את הדברים). בניו ונכדיו של שאול נשארו "מוקעים" חודשים רבים. הרמב"ן מתרץ וטוען כי הגבעונים אכן לא נהגו על פי ההלכה המחייבת את בית הדין הישראלי וז"ל:
"שלא היו תלויים בב"ד של ישראל ולא מיד ישראל כלל".
אומנם מוסיף הרמב"ן כי גם הקב"ה לא מחל למשפחת שאול מיד ולא נתן סימן מחילה לא לאחר ימים רבים כדי ללמדנו "ולהודיע כי ד אוהב גרים כדברי רבותינו (יבמות עט א)". "כבוד הגר" הוא עקרון מאוד חשוב ונמצא בראש סולם הערכים היהודי.
נחזור חזרה אל דברי רש"י המקשר בין "כבוד האדם" ל"כבוד המקום". אלי ויזל, סופר השואה המפורסם, מספר סיפור נורא:
לאחר אחד ממסדרי התליה המפלצתיים, שהנאצים ימ"ש ערכו ב"אושוויץ", שאל יהודי אחד את רעהו "היכן אלקים"? ענה לו חברו "הנה כאן, הוא תלוי".
בתשובה זו כלול מסר מדהים. מי שנוהג בבני אנוש כמנהג הנאצים ימ"ש איננו מאבד רק את "צלם האנוש" שבו ומוציא עצמו מכלל החברה האנושית, אלא גם ב"אלקים" כביכול הוא מנסה לפגוע, ולסלקו מן העולם ח"ו.
דווקא בימים אלה, הבה נפנים מסר זה של תורתנו הקדושה המלמדת אותנו כיצד להשכין שכינה תוך שמירה
על "כבוד הדיינים", "כבוד האדם" שהוא "כבוד המקום", על כבוד ה"ארץ הקדושה" ועל "כבוד הגר".