הנה זה בא - איכשהו עברה שנה. שוב עוברת המחשבה הזו של - מה? כבר חגים? והרי לפני שנייה רק ישבנו עם דודה שרה והבן שלה על שולחן ליל הסדר. וממש בתיקיה שמאחור ביומן השנה שבמוחנו מונחים זיכרונות מראש השנה הקודם. אבל היא כאן, שנה חדשה בפתח. שוב מחשבות על שהיה ועל מה שאתה רוצה שיהיה, ואיך ועם מי ומתי. שוב חלון אפשרויות ארוז בלוח שנה עתידי שמונח על השולחן ארוז וסגור עם ריח של דף חדש.
מה נעשה בשנה הבאה? מי נהיה, איך נתחדש, מול הסביבה, מול עצמינו, עצמיותנו. איך נצא מהשגרה שהשתקענו בה לאורך הימים והחודשים שעברו עלינו? וכמובן, יחד עם כל השאלות האלה, עם הרצונות לתקן את עצמנו ואת העולם שלנו, בא הרצון או הצורך להחליט החלטות: השנה - אני עושה דיאטה! לא נרדם על הספה בעשר, יוצא לרוץ, מפסיק לעשן, מתפלל במניין, קורא את הספר ההוא שמחכה לי על המדף, לומד דף יומי. השנה אני מתחתןת, מחליפה דירה, עבודה, מתחילה ללמוד, מגישה את הסמינריון האחרון לסיום התואר. ושייגמר כבר למען השם.
בקיצור: השנה, אני אהיה טוב. אפסיק את הרגליי הרעים ואתחבר לאורח חיים יותר נכון לי. הלוואי.
כולנו מכירים את זה. כמו שכולנו מכירים את האכזבה הגדולה הבאה בעקבות החלטות שכאלה. כמה פעמים החלטתי ולא קיימתי. כמה פעמים שכחתי ונרדמתי בתוך עצמי. כמה שנים אני מחליט אותם החלטות בלי להתקדם לעבר קיומם.
אז מה קורה לנו כשאנחנו רוצים לצאת מהתקיעות ולהתקדם לשלב הבא של החיים שלנו?
למרבה הצער, אנחנו נזכרים במוקדם או במאוחר בתחושה העמומה של כל הפספוסים שלנו, של כל החטאים שלנו (כל הפעמים שהחטיאנו את המטרה האמיתית שלנו). והתחושה הזו מעיקה עלינו כל כך חזק וכל כך עמוק שאנחנו נרתעים לאחור ועלולים לשקוע בדיכאון לפני הלידה של עצמנו: אולי לא נטרח להתאכזב השנה: נחליט שלא נחליט, ונשאר כמו שאנחנו...
על מסע הזה בין השעבוד הפנימי למציאות הקיימת לבין ארץ האפשרויות החדשות של העתיד, התורה מספרת לנו: זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ-וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ, וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים...(דברים פרק כה, יז-יח).
עם ישראל היה עם של עבדים במצרים, הארץ הצרה והמגבילה של הצָרוֹת ושל צָרוּת-האופקים. והנה קם אותו עם והולך אחרי ה' ומשה במדבר לכיוון הארץ המובטחת, ארץ העתיד הטומן בחובו את כל האפשרויות. ובדיוק אז קם עם אחר - עמלק - כדי למנוע בכל מחיר את התהליך שמתרחש. איך זה קרה? לפי האורח חיים הקדוש, העם היה "'עייף' עדיין משעבוד מצרים, 'ויגע' מטורח הדרך". זה חלון ההזדמנות של עמלק: כשאנחנו מותשים מהמציאות המשעבדת הקודמת ויגעים מתהליך השינוי בעצמו.
במילים אחרות, כשאני בדרך בצאתי מהמצרים הפנימיים שלי, תוקף אותי העמלק הנפשי בגלל שאני עדיין לא יצאתי לגמרי מההרגלים הקודמים שלי ובגלל שאני עלול להתעייף מהתהליך המתיש של השינוי המיוחל והמתבקש.
אז מה ניתן לעשות כדי להצליח בתהליך הזה?
כאן בא הציווי: תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא תִּשְׁכָּח. ציווי פרדוקסאלי למדי שמבקש מאיתנו לזכור... שעלינו לשכוח! לזכור מה שקרה בעבר, שהעמלק האישי שלי טרפד את ההתקדמות שלי. ופשוט לשכוח את זה ולהתחיל מההתחלה, כאילו כלום לא קרה.
אפשר לפרש את הפרדוקס הזה באופן הבא: מצד אחד, ברור שאני חייב לזכור את העבר כדי שאוכל לנתח את סיבות הכישלון של ההחלטות שלי: אולי רציתי משהו בלתי אפשרי? אולי לא מתאים לי אישית? אולי לא באמת רציתי להשתנות ורק רציתי להיות דומה לאחרים? אולי לא נתתי לעצמי צ'אנס אמיתי ולא תכננתי את השינוי באופן ראוי? אולי לא הייתי מספיק מעשי? כל המסקנות החשובות האלה נובעות מזיכרון הכישלון.
מהעבר השני, אם אעמיס על עצמי את המועקה הבאה בעקבות חוסר ההצלחה שלי בעבר - אין סיכוי שתהיה לי מוטיבציה לנסות שוב ולהצליח הפעם.
שילוב בין הסקת מסקנות נבונה ומפוקחת מצד אחד, ותקווה פשוטה בעתיד טוב יותר מצד שני - עשוי לגרום לכך שהשנה, זה יקרה באמת!
הכותב הינו מאמן אישי וזוגי ליצירת שינוי משמעותי, מטפל בדמיון נובע, מרצה ומנחה סדנאות