(י) כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ: (פרק כא)
הנצחון במלחמה – "וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ" – מוצג כדבר מובן מאליו; אתה יוצא למלחמה נגד אויביך וברור שה' נותנם בידך. אמנם בפסוק אחר מוצגים הדברים באופן שונה: "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם" (במדבר י, ט); כאן זקוקים ישראל לתרועת החצוצרות ולהיזכרות לפני ה' כדי להוושע מן האויבים, הנצחון אמנם מגיע בסוף אבל רק לאחר מאמץ. מה ההבדל בין שני הפסוקים?
השם משמואל כותב בשם סבו הרבי מקוצק שהמלחמה המתוארת בשני הפסוקים היא מלחמת האדם כנגד היצר הרע שלו, וההבדל הוא באופן שבו נערכת מלחמה זו. בפרשתנו מתוארת יציאה כנגד האויב – היצר הרע – ו"אם יוצאים נגד היצר הרע אז 'ונתנו ה' אלקיך בידך' תיכף". לעומת זאת בפסוק בפרשת בהעלותך מתואר שהמלחמה באה בארצם "היינו שהיצר הרע בא בגבולם והם אינם יוצאין נגדו, אז קשה לבוא לניצוח וצריכין לחצוצרות". בכל מקרה אפשר לנצח את היצר הרע, אבל כאשר האדם פעיל ועירני במלחמתו עם יצר הרע ויוצא למלחמה כנגד היצר ואינו מניח לו לבוא בגבולו כלל, אז הנצחון קל יותר.
השם משמואל עצמו מציע שההבדל בין שני הפסוקים נעוץ בהבדל שבין לשון יחיד שבפרשתנו ("כִּי תֵצֵא וכו'") לבין לשון רבים שבפרשת בהעלותך ("וְכִי תָבֹאוּ וכו'"). משמעותו של ההבדל מיוסד על שני עקרונות שאותם הציג השם משמואל קודם ביאורו, ובטרם נראה את ביאורו על משמעות ההבדל נראה שני עקרונות אלו.
א. "כל ישראל הם קומה שלימה ואם על ידי כולם... נתקיימו כל המצוות דומה כאילו כל אחד קיים כל המצוות. אך זה באם הוא דבוק בכלל ישראל ואם עושה מצוה אחת בשלימות הרי הוא כאחד מאברי הציבור".
מובא במדרש (תנחומא כי תצא, ב) שרמ"ח מצוות עשה הן כנגד רמ"ח איבריו של אדם. אם כן לכאורה אדם צריך לקיים את כל המצוות כדי לזכך את כל איבריו. אמנם ברור שאין אפשרות ליחיד לקיים את כל התרי"ג מצוות, כיון שיש בכלל התרי"ג מצוות המוטלות על המלך ויש מצוות המוטלות על הציבור וכדו'. הפתרון הוא להיות "דבוק בכלל ישראל". הדבקות בכלל ישראל מועילה שקיום המצוות של כלל ישראל נחשב לכל יחיד כאילו הוא בעצמו קיים את כל המצוות.
ב. "עיקר נצוח מלחמה הוא ע"י צלם האלקים". אדם שצלם האלקים שבו הוא בשלמות מנצח במלחמה. דוגמה לדבר כותב השם משמואל הוא "יונתן בן שאול שנפל פחדו על הפלשתים" (ראו שמואל א פרק יד).
לאור שני עקרונות אלו מבאר השם משמואל את משמעות ההבדל בין לשון יחיד שבפרשתנו לבין לשון רבים שבפרשת בהעלותך; כך הוא כותב:
"לכך כאן דכתיב "כי תצא" לשון יחיד שהם כולם כאיש אחד בלב אחד, ואם כן נחשב שכל אחד קיים כל רמ"ח מצוות עשה כנ"ל ונשלם אצל כל אחד כל רמ"ח אברי הנפש שורה צלם האלקים בשלימות על כל אחד ואחד ובטח ינצחו המלחמה, מה שאין כן שם שנאמר "כי תבואו" בלשון רבים להורות שאינם כאיש אחד בלב אחד וממילא אין שורה עליהם צלם האלקים בשלימות כי בלתי אפשר שכולם יקיימו כל אחד ואחד כל המצוות כנ"ל, על כן הם צריכים רחמים רבים, וצריכין התעוררות".
בפרשתנו נקטה התורה לשון יחיד כדי לתאר מצב שבו העם "כולם כאיש אחד בלב אחד". במצב כזה נחשב לכל יחיד ויחיד קיום כל התרי"ג מצוות של הכלל, וממילא נשלמו כל אבריו ושורה עליו צלם האלקים בשלימות. במצב כזה "בטח ינצחו המלחמה".
לעומת זאת בפרשת בהעלותך התורה נקטה לשון רבים כדי לציין מצב שבו יש פירוד בעם וממילא כל אחד ואחד יש לו רק את המצוות שלו "וממילא אין שורה עליהם צלם האלקים בשלימות כי בלתי אפשר שכולם יקיימו כל אחד ואחד כל המצוות". במצב כזה "צריכים רחמים רבים, וצריכין התעוררות".
הפתרון שהתורה מציעה הוא להריע בחצוצרות. כיצד מועילה תרועת החצוצרות לנצחון במלחמה? ממשיך השם משמואל ומבאר שתרועת החצוצרות היא בכדי לתקן את השורש שיצר את הבעיה – הפירוד בעם:
"העצה היעוצה לזה "והרעותם בחצוצרות", תרועה היא גנוחי גנח וילולי יליל להיות שפל ברך ונשבר בעיני עצמו ועל ידי זה יתאחדו ויעשו כולם כאיש אחד, כי כל פירוד הלבבות הוא מחמת שכל אחד הוא 'יש' בעיני עצמו".
הסיבה לפירוד בעם הוא "שכל אחד הוא 'יש' בעיני עצמו", כל אחד מחשיב את עצמו ומתגאה, והחשבה עצמית זאת מונעת את ההתאחדות עם הכלל. לכן הפתרון הוא תרועה, שהיא קול בכי המורה על הכנעה – "להיות שפל ברך ונשבר בעיני עצמו" [נראה ברור שהשם משמואל משתמש בלשון "נשבר" לאור ההבנה ש"תרועה" היא מלשון שבר כמו "תרועם בשבט ברזל ככלי יוצר תנפצם" (תהלים ב, ט), ראו למשל דבריו בפרשת כי תבוא שנת תרעה]. ועל ידי ההכנעה והענוה של כל יחיד ויחיד "יתאחדו ויעשו כולם כאיש אחד", ואז ינצחו במלחמה.
בשולי הדברים נוסיף שכיון שדבריו של השם משמואל נאמרו בפרשת כי תצא, באמצעו של חודש אלול, ברור שכוונתו ללמד על מטרתן של תקיעות השופר בראש השנה ועל הדרך לנצח במלחמה על ידי התאחדות כל ישראל "כאיש אחד".