פרשת כי תבוא: למה אנחנו תמיד מרגישים חסרי כל?

"ה-ניסיון בדורות קודמים היה המחסור. הניסיון בדורנו הוא השפע". זה ציטוט של הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל, רבה הראשי לשעבר של רמת השרון. אני מכיר את זה מקרוב - אחרי שבועות של עבודה, פרויקט מצליח, לקוח אומר כן, או מערכת שבנינו סוף סוף מתחילה לעבוד. לכמה דקות יש סיפוק אמיתי, אבל מהר מאוד הראש כבר עובר לדבר הבא: מה עדיין לא עובד, מה עוד אפשר לשפר? ההישג לא נעלם, אבל הוא נעשה מהר מאוד לרצפה החדשה שעליה אני עומד.

אנחנו רגילים לחשוב ששמחה תלויה בכמות הטוב שיש לנו. אם רק יהיה עוד קצת כסף, זמן, ביטחון, הצלחה או שקט, נוכל סוף סוף לנשום. אבל החיים מראים תנועה אחרת. כמעט כל דבר שפעם נראה לנו כמו חלום הופך למצב הרגיל. הרצון מסתגל ומזיז את קו הסיום קדימה: עדיין לא מספיק. זה ההבדל לדברי קהלת בין אושר (אישור שיש מספיק) לבין שמחה טהורה שאינה תלויה בדבר.

מצוות השמחה בפרשת כי תבוא

פרשת כי תבוא מציעה תרגול אחר: אדם נכנס לארץ, עובד את האדמה, מחכה לגשם ורואה את הפרי הראשון מבשיל. דווקא אז הוא מסמן אותו, מעלה אותו לירושלים ומספר סיפור שמתחיל הרבה לפניו: "ארמי אובד אבי", הירידה למצרים, השעבוד, היציאה וההגעה לארץ. רק לאחר שהפרי הפרטי נכנס לתוך הסיפור הגדול, אומרת התורה: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך, אתה והלוי והגר אשר בקרבך".

השמחה כאן אינה תגובה להצלחת היבול. להיפך - היא זו שיוצרת לה מקום. הוא עוצר, מבחין במה שהגיע, מכיר בכך שלא יצר הכל לבדו, ומשתף בטוב גם את מי שאין לו שדה משלו. הוא מוציא את הפרי מהמחסן הפרטי אל מרחב שבו הטוב שלו נעשה חלק משמחתם של אחרים. השפע נעשה שמחה רק כשהוא מפסיק להיות מובן מאליו.

בהמשך הפרשה מופיע פסוק חריף בתוך התוכחה: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל". בקריאה פשוטה, לא מדובר באל שמעניש אדם מפני שלא חייך מספיק. ע"פ רש"י - "מרוב כל" זה הזמן שבו היה לאדם שפע, אבל לא היה לו עדיין "כלי קבלה" מתאים - הוא פשוט לא ראה את השפע, ולכן הרגיש במחסור. במקום לעבוד את ה' ברוב כל - הוא עכשיו עובד את ה' בחוסר כל. זה לא עונש - זה מהלך נפש טבעי.

עודף הזמן שמייצר לנו AI גורם דווקא לתחושת תסכול

אני פוגש את התנועה הזאת בצורה חדה דווקא בעבודה שלי עם AI. בשנים האחרונות קיבלתי כלים שפעם היו דמיוניים: משימות של שעות מתקצרות לדקות, מערכות כותבות, חוקרות, מתכננות ופועלות עבורי גם כשאני עסוק בדבר אחר. אבל אז היכולת החדשה הופכת לסטנדרט, והזמן שהתפנה מתמלא מיד בעוד פרויקט, בעוד רעיון ובעוד ציפייה מעצמי. במקום רוגע - יש רק תחושת החמצה. זה לא מספיק.

זו אינה בעיה של ה-AI. להפך, היא חושפת משהו אנושי מאוד: שפע של יכולת אינו מלמד אותנו מתי די. המכונה יכולה לתת לנו עוד תשובות, טיוטות, זמן וכוח ביצוע. לא החלטה מתי לעצור - ולחוות את מה שכבר קיבלנו.

זו תנועה טבעית - "יש לו מנה - רוצה מאתיים". כאשר כלי הקבלה שלנו מתמלא - הקב"ה דואג להגדיל אותו פי 2 כדי שנוכל לקבל הרבה יותר, אבל בינתיים - הכלי הקטן אמנם היה מלא, אבל הכלי הגדול די ריק. חסר. אומלל.

הענקה לאחר יוצרת כלי שמסוגל להחזיק שפע

בשפת הקבלה, שפע אמיתי יכול להיות מורגש רק כאשר הוא מכוון להשפעה לזולת - "לקבל על מנת להשפיע". קבלה לעצמנו בלבד - משאירה מהר מאוד טעם מר. לעומת זאת, כשאנחנו עוצרים, מכירים במקורו ונותנים ממנו לאחר (אפילו מחזירים תודה לנותן) אנו בונים כלי שמסוגל להחזיק שפע בלי להיבלע בו. זה ההבדל בין לצרוך עוד דבר לבין לקבל אותו באמת, בין בעלות טכנית לבין תחושת ברכה. לכן השמחה של הביכורים כוללת באותו משפט את הבית, את הלוי ואת הגר. טוב שנשאר סגור בתוך ההישג הפרטי מאבד במהירות את טעמו.

לא לחכות שכל הבעיות יפתרו

מצוות הביכורים אינה מחכה שכל השדה יהיה מלא ושכל הבעיות ייפתרו. היא מתחילה בפרי הראשון. היא מלמדת לעצור באמצע התנועה, לפני היעד הבא, ולומר: יש כאן טוב. אולי זה מבחן השפע של דורנו. לא כמה עוד נצליח לייצר בעזרת הכלים החדשים, אלא האם בתוך כל היכולת הזאת נצליח עדיין להרגיש שקיבלנו משהו. השמחה אינה סוף הרצון להתקדם. היא ההחלטה לא לתת לרצון הבא למחוק את מה שכבר הגיע.

הכותב הוא בעלי מכללת "Almaya (עלמיא) - לבינה מלאכותית והיברידית", ועוסק מזה 20 שנה בתורת הקבלה, באופן לימודי ויישומי