"עשינו מה שגזרת עלינו"

שתי המצוות שנזכרו בפרשתנו, שהן בין המצוות האחרונות שבתורה, תובעות מן החקלאי הפרטי לערוך חשבון מול ריבונו של עולם.
במצוות הביכורים הוא נתבע לערוך את החשבון ההסטורי, שמכוחו הוא זוכה לעמוד במקדש ולהכיר טובה לה' על שזכה להביא ראשית מפרי אדמתו. ובמצוות וידוי המעשרות הוא נתבע לערוך את חשבון ההווה, כיצד מילא בדייקנות את מצוות המעשרות מן ההפרשה ועד הנתינה. החשבון הראשון נערך קודם האסיף, והחשבון השני – לאחר סיומו, ושניהם גם יחד נערכים בשמחה גדולה, מתוך ודאות גמורה שהמאזן הכללי הוא חיובי. עצם הבאת הביכורים מכריזה שעם ישראל חי בארצו, עובדה היסטורית שאינה מובנת מאליה וקיומה נתון באיום מתמיד. ה'שפת אמת' (תרלט) מעמיק עוד יותר רעיון זה, שעיקר מצוות הביכורים התקיימה בהבאה הראשונה של הפירות עם הכניסה לארץ, אירוע שהבליט את עוצמת השינוי ההיסטורי שעבר על עם ישראל. ומאז אין למביא הביכורים אלא לשחזר את הראשוניות של חוויה עצומה זו.
וכהשלמה לכך באה פרשת וידוי המעשרות, שבה כל יהודי מעיד על השתדלותו לקיים את מצוות המעשרות על כל דקדוקיה, ומוסיף: "שמעתי בקול ה' א-לוהי, עשיתי ככל אשר ציויתני". זו אמירה גורפת של יהודי היושב בארץ ישראל, שבסופו של דבר מצווֹת ה' מתקיימות על ידו במלואן, והוא שמח בהן ומשמח בהן אחרים. אם נצרף את שתי העדויות זו לזו, הרי לנו ש"עם ישראל חי" ושתורת ה' חיה בקרבו, גם אם הדברים מתגלים בדרך ארוכה ומתוך משברים קשים.
ועל רקע זה באה הבקשה: "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל" (כו, טו), ובלשונו של רש"י – "עשינו מה שגזרת עלינו, עשה מה שעליך לעשות". ואם נדמה שמדובר במהלך חלק ופשוט של גמול טוב על מעשים טובים, מסתבר שאין הדבר כך. רש"י (בראשית יח, טז) כבר עמד על כלל מקראי ש"כל השקפה שבמקרא לרעה, חוץ מ'השקיפה ממעון קדשיך' ", ורק כוחה של הנתינה לעני היא שהופכת את הגזרה הרעה מרוגז לרחמים.
בעל ה'שם משמואל' מוסיף ביאור על כוחה המהותי של מצוות הנתינה להפך את הגזרה. בעיניו, הגזרה הרעה אינה קיימת רק במישור המופשט של מידת דין המקטרגת בבית דין של מעלה, אלא נגלית ממש לנגד עינינו. עצם מציאותו של העני במצבו הירוד היא הגזירה שעליה מדובר, השקפה לרעה שכבר פגעה בבריה זו ומידת דין שכבר נמתחה עליה. וגדולתה של מידת הנתינה היא בזה שאנו איננו משלימים עם הגזירה אלא הופכים אותה במו ידינו למנוף שמרכז סביבו גמילות חסד, ומשנה במו ידה את הגילויים של הרוגז להופעה מרשימה של רחמים.
תכונה זו של חסד מתגלה שוב ושוב בעם ישראל בצורות שונות ומגוונות ובהיקפים מרשימים, ויש בה כדי להעיד שבסך הכל "עשינו מה שגזרת עלינו". רק על רקע זה ניתן לעבור לפרשת הקללות שתופסת את המקום המרכזי בפרשה, כדי שבעז"ה יתקיים בנו "תכלה שנה וקיללותיה".