בהביא אדם את ביכורי אדמתו אל הכהן, הוא מגולל בפניו את גלגוליו מראשית ועד עתה. סיפור זה הפך על ידי חכמים לחומר הגלם של ההגדה של פסח:
מתחיל בגנות, ומסיים בשבח; ודורש מ"ארמי אובד אבי" (דברים כ"ו ה), עד שהוא גומר את כל הפרשה. (פסחים פרק י' משנה ה')
הפסוק הראשון שבסיפור הזה, הוא פסוק מוזר ומוקשה:
אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי-שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב.
ליתר דיוק, שלוש המילים הראשונות הן העמומות. מי הארמי? מי הוא אבי? מה פירוש שאותו הארמי הוא אובד? או 'אובד אבי'? כמה וכמה פירושים ניתנו לשלוש המילים הללו. מעבר לריבוי הפירושים, אפשר לומר שני דברים על הביטוי: ראשית - הוא עמום. שנית - לפחות על פי דברי המשנה, יש בו גנות. משהו בתיאור התחלת הציר ההיסטורי הזה מהווה גנות, למספר או לאביו עליו הוא מספר. יש מקום להעלות השערה, כי בגלל הגנות הביטוי עמום. ההרגשה היא שהמספר נקלע לדיסוננס, להתנגשות בין שני ערכים או בין שני רצונות: מצד אחד הוא רוצה או רואה ערך בסיפור הגנות, מצד שני הוא רוצה שלא לספר את הגנות או רואה בכך ערך שלילי. התוצאה של התנגשות הערכים או הרצונות - היא הגמגום. הגמגום בא לידי ביטוי במשפט לא ברור, המצריך את הפרשנים לחפש לו פשר בין אפשרויות שונות.
פרשנות זו לביטוי, לוקחת אותנו לטיול קצר בין כמה מופעים של גמגום בספרות חז"ל.
תניא, רבי יהודה בן בתירא היה אומר: אין דברי תורה מקבלין טומאה. מעשה בתלמיד אחד שהיה מגמגם למעלה מרבי יהודה בן בתירא. אמר ליה: בני פתח פיך ויאירו דבריך שאין דברי תורה מקבלין טומאה שנאמר (ירמיהו כ"ג) "הלא כה דברי כאש נאם ה' ". מה אש אינו מקבל טומאה, אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה. (תלמוד בבלי ברכות כ"ב ע"א).
התלמיד עמד בפני רבו, והתבקש לומר דברי תורה. מצד אחד הוא רצה לומר, מצד שני הוא היה טמא בטומאת קרי והרגיש כי אסור לו לומר דברי תורה במצב שכזה. התוצאה היתה גמגום. רבי יהודה רבו פתר לו את התחושות הסותרות, בכך שהורה לו כי הוא יכול לומר דברי תורה שכן הם אינם מקבלים טומאה.
תנו רבנן: היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי, לא יפסיק אלא יקצר. היה קורא בתורה ונזכר שהוא בעל קרי, אינו מפסיק ועולה אלא מגמגם וקורא. רבי מאיר אומר: אין בעל קרי רשאי לקרות בתורה יותר מג' פסוקים. (ברכות כ"ב ע"ב).
גם כאן הניגוד הוא בין ערך הקריאה בתורה, ובין ערך הטהרה המטה לכיוון הפסקת הקריאה. התוצאה היא הוראה לגמגם, שילוב בין כן ולא בשפה. אגב, מכיוון שכאן יש הוראה לגמגם, יש שפרשו שאין המדובר בדיבור מקוטע כהוראה הרגילה של 'גמגום', אלא בקריאה מהירה. מכל מקום ברור שזאת תולדה של הניגוד בין הערכים.
ואין מפסיקין בקללות... אמר אביי: לא שנו אלא בקללות שבתורת כהנים אבל קללות שבמשנה תורה פוסק. מאי טעמא? הללו בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן, והללו בלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן. לוי בר בוטי הוה קרי וקא מגמגם קמיה דרב הונא בארורי (היה קורא ומגמגם בקללות שבמשנה תורה, ספר דברים, לפני רב הונא). אמר לו: אכנפשך (עשה כרצונך, אתה יכול גם להפסיק). לא שנו אלא קללות שבתורת כהנים אבל שבמשנה תורה פוסק. (מגילה ל"א ע"ב)
שוב התנגשות בעולמו של הפנימי של לוי. מצד אחד יש ערך של הקריאה בתורה המורה לו להמשיך לקרוא, מצד שני יש רתיעה מפני הקללות ואמירתן בקול המובילה להפסיק. ההתנגשות מובילה לגמגום. רב הונא פותר את המצוקה בכך שהוא מורה ללוי כי אם קשה לו הקריאה הוא יכול להפסיק, מכיוון שהאיסור להפסיק בקללות הוא רק לגבי הקללות שבספר ויקרא.
בואו ונחזור לפרשה שלנו, לגמגום של המתחיל בגנות. קשה לאדם לומר דברים בגנות הוריו, או בגנות מורשתו ההיסטורית. מצד שני, ביוגרפיה אישית או לאומית שאין בה גם את החלקים המגונים - היא חסרה ומעוותת. יש אנשים - גם היום ביננו - שששים לספר בגנות עצמם, בגנות עצמנו. כל פרשה בהיסטוריה הרחוקה או בהווה שיש בה גנאי לעם היהודי, מובלטת על ידם. לעומתם יש אנשים שאינם מסוגלים לעמוד בעיניים פקוחות מול הגנות שהיא חלק מהזהות. הפרשה שלנו ויתר מופעי הגמגום מורים על אפשרות המביאה לידי ביטוי את הלבטים ואת המורכבות: אי אפשר לומר את הדברים בשוויון נפש, ואי אפשר להימנע מהם, לכן - מגמגמים אותם. אבל להתמודד עם הגנות חייבים, שכן מי שלא מתחיל בגנות, גם לא יצליח לסיים בשבח.
ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים