ולא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם היום ימין ושמאול

פרשת כי תבוא היא פרשת התוכחה שבספר דברים (במקביל לפרשת בחקתי שבספר ויקרא). שפע ברכות מובטחות "אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך לשמר לעשות את כל מצותיו", וההיפך להיפך.

הברכות מסתיימות בסיכום (כח, יד):

ולא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם היום ימין ושמאול ללכת אחרי אלהים אחרים לעבדם.

הפער בין תחילת הפסוק לסופו נראה קצת מוגזם; האם אדם שיסור ימין ושמאל מן המצוות כבר הולך לעבוד עבודה זרה? האם אין מצב ביניים שבו אדם סר מחלק מהמצוות ובכל זאת הוא עובד את ה'?

הרמב"ן אכן פירש שנושא הפסוק אינו אדם שסר מן המצוות אלא אדם שעובד עבודה זרה; וכך כתב:

אם תלך אחרי אלהים אחרים לעבדם, כבר סרת מכל מצותיו ואין חפץ כלל בכל המצות שתעשה.

כלומר, לדעת הרמב"ן, הפסוק עוסק באדם שהחליט "ללכת אחרי אלהים אחרים לעבדם", אדם זה בהחלטתו זו כבר סר מן המצוות.

פסוק דומה נאמר גם בתחילת פרשת ראה (יא, כו-כח):

ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום. והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' אלהיכם וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם.

וגם שם מתעוררת השאלה: האם לסור מן הדרך פירושו לעבוד עבודה זרה? האם אין מצב ביניים?

מבאר רש"י שם (בעקבות חז"ל):

הא למדת שכל העובד עבודה זרה הרי הוא סר מכל הדרך שנצטוו ישראל. מכאן אמרו כל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כולה.

גם פסוק זה, לפי ביאור רש"י, אינו עוסק באדם שסר מן הדרך אלא באדם שעובד עבודה זרה. לפי זה המשוואה היא הפוכה מכפי שהצגנו לעיל: הפסוק אינו בא לומר שאדם שסר מן הדרך הוא עובד עבודה זרה, אלא להיפך: כוונת הכתוב לומר, לפי רש"י, שאדם שעובד עבודה זרה הוא "סר מכל הדרך שנצטוו ישראל".

לעומת רש"י ורמב"ן מבין הרלב"ג הן את הפסוק שבפרשתנו והן את הפסוק שבפרשת ראה כמזהיר על ענין אחר.

כך כותב הרלב"ג בפרשתנו:

ולא תסור מכל הדברים וגו' ללכת אחרי אלהים אחרים לעבדם - באר כי הנטייה הקטנה ממצוות התורה תביא בסוף לעבוד עבודה זרה.

אדם שסר ימין ושמאל ממצוות התורה אכן אינו עובד כרגע עבודה זרה אך הדרך שבה בחר "תביא בסוף לעבוד עבודה זרה". הפסוק, לדעת הרלב"ג, אינו מזהיר רק על המצב הנוכחי - נטייה מדברי התורה, אלא מזהיר גם מן העתיד הצפוי לאדם הנוטה מדברי התורה - עבודה זרה. אדם שסר מן המצוות אינו עובד עבודה זרה אך סופו שיעבוד.

הדבר עשוי להראות מוגזם, אך את הסכנה הרובצת לפיתחו של אדם הנוטה ממצוה אחת ממצוות התורה, תיארו כבר חז"ל (שבת קה, ב):

רבי שמעון בן אלעזר אומר משום חילפא בר אגרא, שאמר משום רבי יוחנן בן נורי: המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו - יהא בעיניך כעובד עבודה זרה; שכך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד.

אדם שנכנע ליצרו הרע פעם אחת עלול להכנע גם בעתיד. היום אמנם לא יכנע לעבור עבירה חמורה כמו עבודה זרה, אך "אומנתו של יצר הרע" היא שאינו מתחיל בהסתה לעבור עבירה חמורה אלא מתחיל בהסתה לעבור עבירות קלות, וכשרואה שאדם זה נכנע לאורך זמן "אומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד".

כך כתב הרלב"ג גם ביחס לפסוק בפרשת ראה:

וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת אחרי אלהים אחרים - ידענו שכבר היו שם קללות כשיעברו על אחת משאר מנין המצוות ואף על פי שלא יעבדו עבודה זרה, כמו שנזכר מענין אלו הקללות בפרשת כי תבוא. ולזה יהיה הרצון בזה, שאם יסורו ממצוה אחת ממצוות התורה, הנה יהיה זה סיבה אל שיעבדו עבודה זרה; כי זה יהיה סיבה אל שיקלו במצוות התורה ויעברו על החמורות, אחר עברם על הקלות.

הרלב"ג מוכיח שאין הפסוק המייעד את הקללה לסרים מן הדרך, עוסק בעובד עבודה זרה, כיון שבפרשת כי תבוא מיועדות קללות גם לעוברים על שאר מצוות. לכן מבאר הרלב"ג שהפסוק עוסק בהתדרדרות הנובעת מנטייה "ממצוה אחת ממצוות התורה" ואע"פ שהיא קלה, "כי זה יהיה סיבה אל שיקלו במצוות התורה ויעברו על החמורות, אחר עברם על הקלות".

תועלת רבה יש באזהרה זו של התורה, וכך כותב הרלב"ג בסוף פרשתנו: התועלת התשיעי הוא מה שהודיענו שהנטייה המעוטה שיטו מדרכי התורה תביא לעבוד עבודה זרה. ולזה ראוי שיזהר האדם שלא לפרוץ גדר מזאת התורה דבר; וזהו אומרו: "ולא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם היום ימין ושמאול ללכת אחרי אלהים אחרים לעבדם".