וה' האמירך היום

הרב אריה לייב הכהן, בנו של החפץ חיים זצ"ל, כותב על אביו: "זכורני כי פעם קראו לפניו מהעתון "המליץ" מה שכתב אחד המשכילים: כי מקווים כי נהיה במשך הימים כמו בולגריא, שהרימה ראשה משפל מצבה תחת הטורקים, ועתה היא ממלכה בין הממלכות. בשמעו זאת בכה אבי ואמר: וכי בשכיל זה נשפך דמנו במשך אלף ושמונה מאות שנים, כדי להגיע למעלת עם בולגריא ?! והלא הכתוב אומר: 'והביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשת והטיבך והרבך מאבותיך" (קיצור תולדות החפץ חיים, עמ' 77), בכיו של החפץ חיים לא היה לגמרי על חינם, מדינת ישראל שהוקמה בחסד שמים, לא מילאה עדיין את ציפיות הדורות. הנסיון להקים מדינה יהודית על יסודות חילוניים, הביאה את החברה הישראלית לשוקת שבורה, לתלישות ואבדן דרך.
החברה היהודית במדינת ישראל לוקה בהעדר מודעות לייתודו של עם ישראל, סגולתו ותפקידו.
חוסר מודעות זה, הוא פרי תסביך הנחיתות שאחז את "המשכיל" היהודי, כפי שביטא זאת הרב קוק זצ"ל באגרותיו (ח"א עמ' ריד): "עד כה עומדת הקולטורה המיוחדת של ישראל, כרחל נאלמה. דבר אלוקים היה לחרפה, כי לא יהיו שום משכיל לרצות ממנו, יותר ממה שתתן על זה אירופה דפלוס. ואירופה לקתה את דבר ה' בצינור מלא רפש של הנוצריות שנתלכלכה בגניות. ואיבדה את שריד חמדתה אשר גזלה מעם עולם, וחשוכא חפי להני אינשי, אשר התפארו כי לקחו להם אור ישראל ושמו בכליהם.
הקולטורה העצמית שלנו, שאין לנו בה שותפות של כל גוי בעולם..."
תודעת הייעוד שליוותה את ישראל בכל נפתולי חייו, היא שנתנה לו את הכוח לעמוד איתן, למרות כל נחשולי האיבה וההתנכלות, שהעולם הפעיל על ישראל. האירוניה היא, שדווקא עם חידוש העצמאות היהודית בהקמת מדינת ישראל, כאשר הותוו היסודות להגשמת המשימות ההסיטוריות של עם ישראל, דוקא בשעה גדולה זו, חל כירסום בתודעת הייעוד של ישראל בעמים. כשלונה העיקרי של מערכת החינוך במדינת ישראל, שלא הצליחה )ושמא לא ניסתה כלל ברצינות( להתמודד עם התלישות המאפיינת צעירים רבים. ואל יטענו על היחלצותם המופלאה של צעירים אלו בעתות תרום, אדרבא היחלצות זו מגלה לנו את הפוטנציאל האדיר הגלום בנשמה היהודית, שהמערכת החינוכית מחמיצה אותה. המשימה הלאומית העליונה בדורנו היא להשיב את העם אל עצמו, לעורר בו מחדש את ההכרה של "אתה בחרתנו", עם כל התובות והמשימות שבחירה זו מטילה עלינו.
כשעמדו אבותינו למרגלות הר סיני, כשבאו בברית עולם עם רבון העולמים, אומר להם הקב"ה: "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש..." כעבור ארבעים שנה, על סף כניתסם לארץ, חוזרת התורה ומזכירה לישראל את סגולתם: "...וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה, כאשר דבר לך, ולשמור כל מצוותיו, ולתתך עליון על כל הגויים אשר עשה, לתהילה ולשם ולתפארת, ולהיותך עם קדוש לה' אלקיך כאשר דבר". ברית זו של הקב"ה וישראל היא הדדית: "פארו עלי ופארי עליו" (שיר הכבוד) וכמאמר חז"ל בברכות (ו א) "את ה' האמרת היום", וה' האמירך היום" – אמר להם הקב"ה לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם".
"אין מעלת ישראל להיות נקראים בשם סגולה אלא בשמירת המצוות" (רבינו בחיי, כ"ג י"ח) וכך כתב הרב זצ"ל באגרותיו (אג' תקנ"ה) "ברית כרותה היא שהסגולה הפנימית לא תתגלה בזמן הזה, כי אם לפי אותה המדה שהבחירה מסייעת את גלויה, על כן הכל תלוי לפי רוב המעשה וקדושה האמונה ותלמוד תורה". ועם זאת, ברית ישראל והקב"ה היא ברית נצחית שאינה משתנה. ישראל אינם יכולים לבטל ברית זו בדברי הרמב"ם באגרת תימן: "שהתורה הזאת לא יוכל להמלט ולהנצל ממנה אפילו אחד מזרע יעקב לעולם, לא הוא ולא זרעו ולא זרע זרעו, בין ברצונו בין שלא ברצונו, אבל הוא נענש על כל מצוה ומצוה שבטל מן הצונים... וזהו העיקר יסוד מיסודי התורה והדת".
על דברי הגמ' בשבת (פ"ח א') "ויתיצבו בתחתית ההר" - מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם". הקשו התוס' (בד"ה כפה), שכבר הקדימו נעשה לנשמע, כלומר מה הצורך לכפות, על דבר שכבר קבלו מעצמם? ותירץ המהר"ל מפראג בספרו תפארת ישראל (פל"ב) כי מה שכפה עליהם ההר, הוא שלא יאמרו ישראל שקבלנו התורה מעצמנו, ואם לא היינו רוצים לא היינו מקבלים התורה ודבר זה אינו מעלת התורה מעצמנו, ואם לא היינו רוצים לא היינו מקבלים התורה. ודבר זה אינו למעלת התורה., שהרי העולם כולו תלוי בתורה, ואם לא היתה תורה בעולם היה העולם חוזר לתוהו ובוהו, ואין ראוי שתהיה קבלת התורה, שהיא שלמות העולם, תלויה בדבר מקרי, כך היה הקב"ה מחייב ומכריח אותם לקבל התורה, כדי להדגיש שקבלת התורה אינה מפני הסכמת ישראל.
סיבה נוספת לכפיית ההר - מסביר המהר"ל - כדי שלא יאמרו ישראל, שיש חס ושלום אפשרות לביטול קבלת התורה, שהרי מרצונם קיבלוה וברצונם אפשר להיפטר ממנה. לכך כפה עליהם ההר, לומר שהם מוכרחים לקבל התורה, וכל דבר שהוא מוכרח ומחוייב, אין כאן הסרה וביטול. ואכן נסיון זה התרחש בימי הנביא יחזקאל, כמו שמובא במדרש (ילק"ש, יחזקאל שנט): "אתה מוצא כשבקשו לפרוק עול בימי יחזקאל, ככתוב: באו אנשים מזקני ישראל לדרוש את ד', אמרו לו: בן אדם, כהן הקונה עבד מהו שיאכל בתרומה? אמר להם: יאכל. אמרו לו: אם חוזר ומוכרו לישראל, לא יצא מרשותו? אומר להם: כן! אמרו לו: אף אנו יצאנו מרשותו של הקב"ה, נהיה ככל הגויים! אמר להם יחזקאל: והעולה על רוחכם היו לא תהיה... חי אני נאום ה' אם לא ביד חזקה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם".
כשם שאין ישראל יכולים לנתק עצמם מהברית והייעוד אלקי: "ואתנך לברית עם לאור גויים", כך לא יטוש ה' עמו ונחלתו ולא יעזוב. כמו שכתב הרמב"ם "וכן הבטיחנו הבורא ע"י נביאיו, שלא נאבד ולא יעשה עמנו כליה, ולא נסור לעולם מלהיות אומה חסידה". וכך ביאר אור החיים את הכתוב: "וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה" עם סגולה, שהגם שתבוא אומה אחרת, ותטיב מעשיה ותשתדל להדבק בשכינה, לא ישיגו מדרגת ישראל" ופירוש נוסף הוא כותב שם: "שהגם שיהיה זמן שיכעיסו ישראל את הבורא אעפ"כ לא ימיר אותם באומה אחרת". ואם אור הגאולה ימינו "מוקפת בהמון נגעים של עניי הדעת סובלי חלאים רוחניים ודאי שלא יועילו כל חשבונות העולים בלב אדם שמחשבותיו הבל, נגד עצת ה' העליונה, אשר דבר טוב על ישראל, לכונן אור גאולה ודרך חיים לשאר עמו, העתידים להיות כולם שבי פשע" (איגרות ראיה, אג' שעח).
(מתוך "חמדת ימים")