"לא ירעיב ה נפש צדיק והות רשעים יהדוף" (משלי י, ג)
ה לא ירעיב את נפשו של הצדיק, מה שכן את הוייתם של הרשעים - הוא יהדוף. בקטע הבא ננסה להבין את ההבדל בין הצלה בלבד, המבוטאת בדרך השלילה, לבין פעולה מעשית של דחיפה("יהדוף"), את משמעות הביטוי "הות רשעים", ואת הסיבה לכך שהצדיק (או נפשו) הוא יחידי, בעוד שהרשעים מוזכרים ברבים.
רעב לנפש צדיק
"...לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ה" (עמוס ח, י"א)
בנבואת זעם(כן, כן, זוהי נבואה פורענות מהמעלה הראשונה. פסוק י"ד:"...ונפלו ולא יקומו עוד") זו, מתאר הנביא את הרעב אשר ישולח לארץ בימים שיבואו. הרעב הזה, מסביר הנביא, אינו רעב גופני, רעב במובנו הפשוט, אלא רעב(וגם צמא) לשמיעת דברי ה.
את הרעב המוזכר בפסוק במשלי ניתן להבין בשני כיוונים. הכיוון הראשון, שהוא ה"פשט", יסביר את הרעב כרעב גופני פשוט, כצורך בסיסי של תדלוק האדם באוכל. על פי הבנה זו, הנפש מייצגת את הרמה הנמוכה ביותר של חיי האדם, את הדברים בהם הוא אינו שונה מבעלי החיים ("נפש חיה הוא שמו"- בראשית ב, כ) - יכולתו לאכול, לנוע, לנשום, להכות, לצעוק וכדו. גם בנקודה הזו, בה נראה ש"מותר האדם מן הבהמה אין", ולא יהיה הבדל בין הרשע לבין הצדיק, מבטיח לנו ספר משלי שגם גופו של הצדיק, גם נפשו, תצא נשכרת מצדקותו, שלא רק שטוב לך בעולם הבא, אלא גם אשריך בעולם הזה.
בעקבות הפסוק מספר עמוס שהובא לעיל, ניתן להציע כיוון שני. הרעב, הצורך הבסיסי, הראשוני והקיומי של הצדיק, אינו לאוכל ולסיפוק צרכים גופניים, אלא לשמיעת אמרות ה, להתקרבות ולהקשבה לדברי מלכו של עולם. על פי הבנה זו, הביטוי "נפש הצדיק" כוונתו לקיום המסתתר בתוך גופו החומרי של האדם הצדיק, השלם, הכוונה לרצונו("...היינו הרצון של הצדיק, וממלא רצונו"- ביאור הגר"א) להגיע לה. ספר משלי מבשר לנו, שאת רצונו וצרכיו של הצדיק ה לא ימנע.
על פי שתי ההבנות, פסוקינו הוא המשך פשוט של הפסוק הקודם. על פי ההבנה הראשונה, הפסוק הקודם מדבר על הצדקה שהיא המצילה האמיתית ממות, שהרי הקב"ה לא יתן לנפשו של הצדיק לרעוב. על פי ההבנה השניה, הפסוק הקודם מדבר על מוות נפשי, רוחני, של אדם שלא דואג לאחרים ונשאר בארבע אמותיו המצומצמות(כפי שכתבנו בקטע הקודם), ובפסוקינו מדובר על התוצאה, שבעקבות דאגתו של הצדיק לאנשים אחרים ה לא ירעיב אותו, אלא יעניק לו גישה לדבר ה, מכיוון שהצעד הראשון בדרך להתקרבות לקב"ה הוא היכולת של האדם לחרוג משימת עצמו במרכז.
הדיפת כדור רשע
יהדפהו מאור אל חשך ומתבל ינדהו" (איוב ח"י, י"ז-י"ח)
באחד מנאומיו של בלדד השוחי, מספק הלה תיאור קשה מאוד של אדם הסובל בצורה קיצונית וחריפה(כמובן, זהו חלק מטיעונו הגדול כלפי איוב, המתואר בכל הפרק). אותו אדם, "זכה" שיהדפו אותו מהאור לחושך, מחיים בעלי משמעות ומטרה לחיים חסרי תוכן וכיוון, סילקו אותו מחברת בני האדם. ההדיפה היא, כך נראה, פעולת הוצאתו של אדם מאווירה וסביבה מסוימת אל מקום בעל אופי שונה לחלוטין, הוצאה שנעשית בצורה קשה ונראה שללא הכנה מוקדמת.
ההוצאה החריפה והקשה היא ל"הות הרשעים", מושג שניתן להציע מספר פירושים להבנתו. כיוון אחד (מצודות, רלב"ג) יהיה ש"הוות" הוא כישלון, שבר, הפסד רציני וכואב, כפי שנאמר בתהלים(צ"א, ג): "כי הוא יצילך מפח יקוש, מדבר הוות". על פי פירוש זה, בו לא נתמקד, ההדיפה היא פעולה שגורמת להבאת הפורענות על הרשע. בניגוד לצדיק, אותו פודה ה מרעב, הרשע מקבל, בצורה פתאומית וכואבת, את תוצאות מעשיו הנלוזים.
כיוון נוסף(הגר"א) יהיה שהכוונה ב"הוות" היא למעשים הרעים עצמם, להתנהגות המעוותת שאינה בדרך הישר והרצוי מלפני ה, וכפי שנאמר בתהלים(ל"ח, י): "ודרשי רעתי דברו הוות ומרמות כל היום על ראשי" על פי פירוש זה, ה ינקה את העולם מהוות הרשעים, מהכיעור והניוול הנוצר ממעשיהם. בניגוד לצדיק, שהקב"ה "מצטרף אליו" ומסייע לו, הרשע מקבל דחיפה אכזרית ונוקבת מחוץ למציאות.
אם ניקח פירוש זה צעד אחד קדימה, נסביר שהכוונה ב"הוות רשעים" היא להתהוות הרשע, לדבר ההופך אותו לרשע. ידועה ומפורסמת(ברכות ט:) דרשתה של אשת ר מאיר על הפסוק "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם", אפ החטאים של הרשעים יעלמו ממילא הם כבר לא יהיו רשעים. הדבר ההופך אדם רע לרע, היא התנהגותו. הבעיה מחריפה כשהאדם החוטא כבר נקרא חוטא, שעצמותו כבר נהיית מושפעת מחטאים, שנעשים לו כהיתר והוא כבר אינו יכול לצאת מהמצב שנקלע אליו. במילים אחרות, הדיפת הוות הרשעים פירושה שרשעים עוד אינם, או כי הפסיקו לחטוא וכבר אינם רשעים או כי לא יכולים להפסיק לחטוא וכבר אינם.
בניגוד לאנשים שממשים את שאיפותיהם הפסולות - שנפוצים כאשפה על חול הים, צדיקים כאלה שכל רצונם וחפצם הוא להגיע לקרבה לה ולשמיעת רצונו ודבריו - מועטים הם. ניתן להבין, בצורה פשוטה והגיונית, שקשה מאוד להגיע לדרגה כזו, ועל כן מעטים מבני האדם התעלו למדרגה זו. נראה, שישנה סיבה נוספת לשימוש בלשון יחיד לגבי הצדיק. מכיוון שחפצו של הצדיק הוא לקרבה עם הקב"ה, הקב"ה מתייחס אליו בצורה פרטית. לכל צדיק המעלה שלו, הדברים אותם מוטל עליו לתקן ולשפר, להתקדם ולהוסיף. אותם בני עליה, שהשכילו לבקש קדושה בלבד, להם הקב"ה כבר ידאג. מי שחפצו באמת בהדבקות בה, מי שבאמת "קרבת א-לוהים" היא מטרתו היחידה, הוא יזכה שה לא ירעיב אותו, שה ידאג לו - ובאופן אישי.