בבתי הכנסת קוראים השבת את פרשת כי תצא ובשבת הבאה את פרשת "כי תבוא" הפותחת במילים "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה וִירשתָּה וישבת בה". במוקד הפרשה עומדות שתי סדרות של ברכות וקללות; הברכות אשר תתגשמנה "כי תשמע בקול ה' אלוקיך" והקללות אשר יחולו "אם לא תשמע בקול ה' אלוקיך". וכדי לבטא את מעמדן של הברכות והקללות נקבע כי הסדרה הראשונה תאמר בטקס פורמלי שיערך לאחר כניסת בני ישראל לארץ כנען, כאשר בני ישראל יתחלקו לשתי קבוצות: ששה שבטים יעלו להר גריזים - הר הברכה, ששה שבטים אחרים יעלו להר עיבל - הר הקללה. הסדרה השניה של הברכות והקללות המוכרת בשם "פרשת התוכחה" מביאה שורה ארוכה של ברכות לעם ישראל שאין להן, לכאורה, שום קשר לאירוע מוגדר. כך, למשל, נאמר "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך". ואחר כך מופיעות התראות ועולים איומים כלפי מי שלא יקיים את תורת ה'. והסיום מעניין ביותר, את "פרשת התוכחה" מסיים פסוק רב משמעות "אלה דברי הברית אשר צווה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אותם בחורב". עם ישראל ואבותיו כרתו כמה וכמה בריתות עם הקדוש-ברוך-הוא ידועה מאוד היא ברית המילה, או נוספת "ברית בין הבתרים". אך מדברי הפסוק עולה כי משמעותה של "פרשת התוכחה" כמשמעות "מתן תורה"; דהינו בחורב הובאו הדברים בקיצור, ואילו כאן, בפרשת "כי תבוא" ניתן הפירוט שנועד להסיר ספק מלב, מה ראוי ומה לא ראוי לעשות.
אני מבקש להתמקד בביטוי השגור על לשון כל אחד מאתנו והעולה בפרשת "כי תבוא" שלוש פעמים. וכך נאמר (כא/ט): "ויתן לנו ארץ זבת חלב ודבש" ובהמשך (כא/טו) "אשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש" ועוד פעם (כז/ג) "אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך, ארץ זבת חלב ודבש". אין ספק הביטוי "ארץ זבת חלב ודבש" בא להדגיש את מעלותיה יתרונותיה ושבחיה של ארץ-ישראל כארץ אשר ראוי וכדאי להתאמץ למען חיים בה. אך חלומותיו ומאוויוו של עם ישראל, גם אחרי שנות נדודים ארוכות, שקועים בעבר, בשנים הארוכות בארץ הנילוס.
בפרשת "קורח" קוראים דתן ואבירם בני אליאב תיגר על מנהיגותו של משה רבנו וטוענים נגדו "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר". העתיד אינו מבטיח חיים טובים כפי שהיו דווקא בעבר, בשנות העבדות בארץ מצרים שהיא כטענת המקטרגים, "ארץ זבת חלב ודבש" וכדי להסיר ספק מלב הם טוענים עוד אל "לא ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו", כלומר הפער בין העבר - מצרים, לבין העתיד - ארץ-ישראל, מצטמצם למשמעות הביטוי "ארץ זבת חלב ודבש". והמדרש מרחיב בהשוואת ארץ מצרים לארץ ישראל כדי להוכיח מיהי "ארץ זבת חלב ודבש" במשמעות המלאה של המילים.
רבים מן היהודים שהגיעו לארץ במרוצת השנים שלאחר חורבן בית המקדש השני תיארו אותה כשונה לחלוטין מהארץ שהובטחה. הרמב"ן, רבי משה בן נחמן, מגדולי הפרשנים, פילוסוף ומקובל, שעלה לארץ ב1267- וסיים כאן את פירושו לתורה כותב באגרת לבנו "ומה אגיד לכם בענין הארץ? כי רבה העזובה וגדול השממון, וכללו של דבר, כל המקודש מחברו חרב יותר מחברו; ירושלים יותר חרבה מן הכל וארץ יהודה יותר מן הגליל" וכדי שבנו לא יתייאש, מלכתחילה, מלעלות לארץ, כותב הרמב"ן "ועם כל חורבנה היא טובה מאד".
פרשן המשנה הנודע רבי עובדיה מברטנורא, שפירושו הוא אבן-יסוד להבנת ספר היסוד לתורה שבעל פה עולה לארץ ב1488- וכותב לאביו שנשאר בפלרימו שבאיטליה, כי אמנם ארץ ישראל יש לה מעלות רבות אך (יערי, אגרות 132) "אין שום ריווח מצוי בה, ולא יקווה אדם ולא ייחל להרוויח בשום חכמה ובשום מלאכה" ומה כן כדאי לעשות ב"ארץ זבת חלב ודבש" על כך עונה ברטנורא "להיות רצען או אורג או צורף, אלו ירויחו מזונותיהם ובדוחק".
כשלוש מאות שנים לאחר מכן, ב1777- מגיעה לארץ שיירה גדולה של חסידים הבאים מאזור ליטא, אחד ממנהיגיהם, ר' אברהם מקליסק כותב (יערי, אגרות, 323) מטבריה כעבור עשרים שנה (1797) אזהרה לבני עדתו שנשארו בחוץ לארץ. אל תצפו לקליטה מהירה "לא לקלים המרוץ, לא יום ולא יומיים, לא חודש ולא שנה" ועל כן הוא מסיים "הבא אל ארץ הקודש... יבחן נפשו, אם כוח לו לעמוד בכל (הקשיים) האלה".
ומי לנו גדול מיואל משה סלומון, האיש שהיה מעורב כמעט בכל נסיונות ההתישבות שקדמו ל"עליה הראשונה" ואשר נמנה על מייסדי פתח-תקווה ב1878-. בשעת מסע בארץ כאשר הוא בשרון הוא כותב "נורא מאד מראה ארץ התלאובות הלזו מקום אין זרע ואין קציר, ואך סלעי מגור אשר שזפתם השמש ואשר חושך משחור תוארם, ייראו לעיני הנוסע מימינו ומשמאלו, בדרך צר ועקלקלות מלאה אבנים וחתחתים".
האמנם זוהי דמותה של ארץ זבת חלב ודבש? כל אחד מהאישים שצוטטו חוזר ומזכיר כי הארץ יכולה גם לקבל דמות אחרת, כפי שמוצא יואל משה סלומון אצל הטמפלרים – הגרמנים שהוכיחו כי "ארצינו הקדושה מוכשרת להתהפך כגן אלוקים אם תעבד ביד חרוצים".
בהקדמה למכתבי אבשלום פיינברג נמצא תיאור כנראה מדויק של ארץ ישראל הישנה והנשכחת. היתה זו "ארץ טרשים וצחיח סלע, ביצות מלריה ונחלי תחלואים, מדבר חרירים ושבילי חתחתים, ארץ צבע, נחש ועקרבים, זבוב, יתוש ופרעושים, ארץ מלח וגופרית, שחין וצרעת, שכול וכשלון, שדפון וירקון, גרענת ושחפת, ארץ מוכת שרב וחרבוני קיץ, הלומת גשם זלעפות, אוכלת יושביה בכל פה, ועריה המעטות - סחי ומאוס וצחנת אשפתות, המולה ריקה ועורמת נוכלים וצהלת פושטי יד ועור".
ובכל זאת, ארץ ישראל היא ארץ זבת חלב ודבש. המעשה הציוני שלעתים קרובות אנו ציניים כלפיו ומתעלמים מהישגיו הוכיח כי לא הבטחה ריקה ניתנה לבני ישראל במדבר. מעת שעם ישראל ביקש לשוב לארצו, לבנות בה את ביתו ולהקים את מדינתו האירה הארץ פניה כלפיו והיתה מארץ תלאובות לארץ זבת חלב ודבש. העושה והמעשה הם הקובעים את גורלה של כל ארץ ועל אחת כמה וכמה את גורלה של ארץ ישראל.