קבלת התורה והתעוררותו של עם ישראל לקראתה עוררו את חז"ל לדון בתהליך הנפשי ובתודעה הדתית של בני ישראל בשעה שהם ניאותים לקבל את התורה. סוגיה שלמה במסכת שבת (דף פח) מוקדשת לעיסוק בשאלות היסוד שפרשיה זו מזמנת. שאלות של יחס בין רצון וכפייה (כפה עליהם הר כגיגית והדור קיבלוה בימי אחשוורוש), שאלות על רעיון הציווי ועל הצורך במצוות (בשעה שעלה משה למרום) שאלת הציות, ועוד.
לאחת הקושיות העולות מן הסוגיה יש עוצמה מיוחדת. שאלה זו עוסקת ביחס בין תמימות לפזיזות ובין תמימות לחכמה. קושיה זו עולה מתגובתו של עם ישראל למתן התורה, תגובה שיש בה קבלה ללא סייג וללא תנאי: "נעשה ונשמע".
מאז ומתמיד, במשך דורות רבים, ניתֵב החינוך היהודי לבחינה, לעיון, להעמקה ולתחכום. "החכמה היהודית" הינה מיתוס מקובל המופיע בסיפורים שמתארים את היהודי החכם, זה שתמיד יידע להתבונן במציאות מזווית שלא חשבו עליה בסביבתו. החשיבה התלמודית היודעת למצוא בשקלא וטריא מתפתחת עוד ועוד זוויות שלא היו גלויות לעין הלומד קודם לכן, מתוארת בספרו של פרימו לוי (אם לא עכשיו אימתי, עמ' 157-156) בדרך משעשעת ובאמצעות הצגת שאלה: שניים נפלו לארובה, האחד יוצא מלוכלך והשני נקי, מי מהם ירחץ את פניו? התשובה היא שהאיש הנקי ירחץ את פניו כי הוא זה שרואה את פני חברו המלוכלכות... אבל השאלה הזו מתפתחת לשאלה נוספת: מה יקרה כשיפלו שוב שניהם לארובה ואחד ייצא נקי והשני מלוכלך. כאן התשובה בסוגיה הדמיונית מתהפכת, על בסיס הניסיון הקודם שלהם. השאלה ממשיכה אל הנפילה השלישית לארובה, ושם התשובה מפתיעה עוד יותר: "האם שמעת אי פעם ששניים ייפלו דרך אותה ארובה, ואחד יישאר נקי והשני יתלכלך?".
כל השתלשלות מהלך ה'סוגיה' המומצאת הזו מתוארת כחלק מדיאלוג בין פאבל היהודי ובין פיוטר הגוי בתוך ניסיון להסביר לגוי מהו התלמוד וכיצד נראית דרך החשיבה התלמודית.
כאלה גם הן הדמויות המתחכמות האחרות, כגון דמותו התלמודית של גביהה בן פסיסא, מעין אבטיפוס של היהודי הפולמוסן, המגיב בתשובות "מחוץ לקופסה" (סנהדרין צא, א); דמותו של הרשל'ה, תלמיד ר' ברוך ממז'יבוז', שהפכה להיות דמות טיפוסית של הבדחן היהודי, המשקפת את יכולתו של היהודי לאמץ זווית מתחכמת על כל סיטואציה פשוטה, להשיב בשאלה על שאלה, ועוד. וכן הלאה.
לאור כל אלה, המפגש עם תמימותה של תגובת "נעשה ונשמע" כקביעה מכוננת, מחייבת,ביאור.
לווינס מסביר את התמימות הזו כך:
התורה מתקבלת לפני כל חקירה, מחוץ להתפתחות הדרגתית. אמיתת התורה ניתנת בלי מבשר, בלי להכריז על עצמה במושג של עצמה. בדיוקן או בתוכנית-כאן הפרי הבשל הוא שמוגש ונלקח, ולא מה שידו של ילד ממששת וחוקרת (תשע קריאות תלמודיות, פיתוי הפיתוי, עמ' 55-54)
לוינס מציע כי הטוב שבתורה פשוט כל כך, שהתלבטות לגביה עשויה להיות טיפשות. קבלתה של התורה אינה נובעת מפזיזות, היא נובעת מן התמימות, מן היכולת לראות נכוחה את מעלתה של התורה ולסלק הצידה את כל השיקולים וההיסוסים. התורה אינה שעון מחוגים עם מנגנון, הקורא לרואהו לפרקו ולברר את תכונותיו היסודיות, את כוונת המכוון ואת הטכניקה עליה הוא מבוסס, התורה היא כפרי בשל המונח לפניך, שלקיחתו טבעית ואינה טעונה חקירה.
תיאור התורה כפרי בשל ומושך עין משתלב היטב עם השאיפה לחשיפת הפשט, שאיפתו הנשגבת של כל לומד תורה: לקלף את המחשבות עטויות הקליפות וההטיות, ולמצוא את דבר ה' המונח תחת ערימת הדרשות שהתרחקה מאוד מדבר הא-ל. קל להיסחף בנהר הפירושים שרחקו רחקו ממקורם, וכל בדל ענף הופך להיות נשוא לתקווה להיאחז בו, כתב ר' יוסף קרא בפירושו לשמואל, והפשט, בפשטותו, מהווה לא סתם קרש הצלה לטובע, הפשט הוא היבשה שאבדה מזמן:
אבל כל מי שאינו יודע פשוטו של מקרא ונוטה לו אחר מדרשו של דבר,
דומה לזה ששטפתהו שיבולת הנהר ומעמקי מים מציפים
ואוחז כל אשר יעלה בידו להינצל
ואילו שם ליבו את דבר ה' היה חוקר אחר פשר דבר ופשוטו (שמואל א, א, יז).
חשיפת הדבר הפשוט היא היא החידוש הגדול ביותר שיכול לצמוח בבית המדרש, לא רק בלימוד התנ"ך שעליו מדבר ר' יוסף קרא, אלא גם בלימוד תלמוד והלכה, ובכל מקצועות וחדרי התורה. "לְבַד֙ רְאֵה־זֶ֣ה מָצָ֔אתִי אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה הָאֱלֹהִ֛ים אֶת־הָאָדָ֖ם יָשָׁ֑ר וְהֵ֥מָּה בִקְשׁ֖וּ חִשְּׁבֹנ֥וֹת רַבִּֽים" (קהלת, ז, כט). זו התשתית ההכרחית של התורה. אימוץ ההיגיון הישר והשכל הבריא והנקי. בתפיסת הרמב"ם השכל הנקי והטהור הזה הוא הוא הנבואה וההתגלות- זהו מעמד הר סיני.