כל כך חם. והצמא הנורא הזה שלא עוזב אותי.
בימים כתיקונם הייתי פותחת את הבוקר בשיעור של הרבנית מרים. קולה המתוק של מרים היה מלווה אותי למשך כל היום. רעיונות יפים של חכמה ודברי תורה היו מתערבים אל תוך הבישולים. והרגישות המיוחדת שלה אלינו הנשים הייתה שופעת כמים חיים בשעה שהייתי מכבדת את הבית.
בשבתות הקיץ הארוכות הייתי הולכת אחר הצהרים לשיעור של הרבנית מרים. וכמו באורח פלא שוב לא חשתי בחום הכבד. כמו שירה מתוקה היו דבריה. מרווים כל נפש חפצה.
וכבר כמה זמן שהיא איננה.
כשנפטרה, בכינו וספדנו לה אנו הנשים. הגברים נהגו בה כדרך שנוהגים בצדקת. אך לבכות עליה אין זה מכובד. לא בוכים על אישה. אולם אני יודעת. גם להם היא חסרה. גם אם לעולם לא יודו בכך. אני שומעת אותם מסתובבים במחנה חסרי מנוחה. "מים!" הם קוראים מידי פעם. "מים אַיִן!". הם קוראים מים. אבל אני שומעת: "מרים". אבל הם מסרבים לבכות. להוציא את הכאב החוצה. הם מלאים רוגז שאינם מוצאים לו סיבה. מהלכים רוטנים במחנה מחפשים על מי לשפוך את מרת נפשם.
ובאין מרים לעדה, מפילים הם כל תלונתם על משה ואהרון. הם רוצים את דברי הנחמה של מרים. הם רוצים דברים של נועם ושל חמלה. הם רוצים דברים שיִזלו כמים מדליי החוכמה.
אך משה לא מבין. הוא מכה בסלע במקום לדבר. והם? לדברים הם זקוקים ואינם מבינים.
אני מתגעגעת למרים. אישי אינו מבין. "כך דרך העולם" הוא אומר לי. "אנשים מבוגרים מתים ואת תמצאי לך רבנית חדשה". מילותיו אינן מנחמות אותי.
ואז נפטר אהרון.
"את זוכרת איך היה משכין שלום בין אדם לאדם?" אישי מביט בי ועל לחיו דמעה.
ואני יודעת שעכשיו הוא מבין. עכשיו הוא ייצא יחד עם כל בית ישראל. עכשיו הם יבכו. יחד. הגברים והנשים. ואני יודעת שבתוך הבכי על אהרון ייזל גם הבכי על מרים שנחבא עד עתה.
אני מביטה בבן הזקונים שלנו בשעה שרץ ומשתובב עם חבריו בחוץ. כאילו היה זה רק אמש כשלמד ללכת. אביו ואני אחזנו בו משני צידיו בשעה שצעד צעד אחד ונפל, ועוד צעד ונפל. אני חושבת שגם אנחנו כמוהו למדנו ללכת בזמן הזה שחלף מאז יצאנו ממצרים. בשנים הראשונות אחזו בנו משה אהרון ומרים בידם, מנחים אותנו על כל שעל. בכל צעד ובכל מסע נפלנו. נפלנו בניסיונות והקנטות. נפלנו בקטנוניות וצרות עין. ועכשיו התבגרנו מעט. עוד ניפול. ודאי שניפול. אולם היד שאחזה בנו בחוזקה הירפתה אחיזתה מעט. מרים איננה. אהרון איננו. ורק ידו של משה עוד דוחפת אותנו קלות אל הארץ המובטחת.
וכמו ילדי הקטון בשעה שזעק: אני יכול לבד! גם אנחנו מתחילים לבד ללחום את מלחמותינו. לבטוח בה בדרכנו אל הארץ המובטחת. לחפור בארות של מים חיים. לשיר לבד את השירה הזאת.
"ענבלים במרעה ושריקות
ושדה בזהב עד ערב.
דומיית בארות ירוקות,
מרחבים שלי ודרך.
העצים שעלו מן הטל,
נוצצים כזכוכית ומתכת.
להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל
ואמות ואוסיף ללכת."
(בדרך הגדולה / נתן אלתרמן)