המלחמה עם הכנעני הסתיימה, וישראל ממשיכים במסעם ושוב מתלוננים (כא, ד-ה):
ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום ותקצר נפש העם בדרך. וידבר העם באלהים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלקל.
תלונה זו של ישראל אינה התלונה הראשונה בפרשתנו. בעת ישיבתם בקדש לאחר מות מרים התלוננו ישראל מרה עד כדי מריבה עם משה (כ, א-ו):
ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צן בחדש הראשון וישב העם בקדש ותמת שם מרים ותקבר שם. ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ועל אהרן. וירב העם עם משה ויאמרו לאמר ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה'. ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו. ולמה העליתנו ממצרים להביא אתנו אל המקום הרע הזה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות. ויבא משה ואהרן מפני הקהל אל פתח אהל מועד ויפלו על פניהם וירא כבוד ה' אליהם.
ומה היתה התגובה לתלונתם ההיא (כ, ז-ח):
וידבר ה' אל משה לאמר. קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם.
למרות התלונות הקשות ולמרות הכפירה בטובה של הוצאתם ממצרים, הקב"ה נותן להם חפצם בלא כל הערה או נזיפה על התנהגותם.
אולם בפרשתנו שהטענה היא דומה – "למה העליתנו ממצרים למות במדבר" – תגובת ה' היא חריפה מאד (כא, ו):
וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל.
התלונות הם לכאורה דומות אך התגובה שונה בתכלית; מדוע?
על מה התלוננו העם בקדש? אם נתעלם מכל הדיבורים הקשים של ישראל, התלונה מתמצה בשלש מילים - "ומים אין לשתות". ישראל מתלוננים על צמא קשה שפקד אותם כפי שמעידה גם התורה עצמה לפני התלונה – "ולא היה מים לעדה". אכן אין מים לשתות.
כותב הרלב"ג:
התועלת הראשון הוא במדות, והוא להודיע שאין ראוי לגנות האדם מאד במה שיטיח דברים שלא כהוגן בעת הצער והחסרון החזק; הלא תראה כי ישראל כשהיו בצער גדול מהצמא והיו יראים שימותו מחוזק הצמא, הטיחו דברים קשים כנגד משה, ולא מצאנו שנענשו על זה, אך רצה ה' יתעלה שינתן להם מים בזה האופן שזכר.
כשהתלונה היא אמיתית, אף אם היא נאמרת "שלא כהוגן" אין היא גוררת בעקבותיה עונש. ישראל היו "היו בצער גדול מהצמא והיו יראים שימותו מחוזק הצמא" ולכן לא נענשו אף שהטיחו דברים "שלא כהוגן".
ועל מה התלונה בדרך?
לכאורה, התלונה דומה – "אין לחם ואין מים", אך הרלב"ג מבאר שהתלונה היא לא על חסרון מים:
וידבר העם באלהים ובמשה – הנה אלו נתרעמו בזולת סיבה, כי לא היו צמאים למים, ולזה לא תמצא שהשתדל משה לתת להם מים, והם גם כן לא שאלו אלא להסיר מעליהם הנחשים השרפים.
לדעת הרלב"ג התלונה היא סתם ללא סיבה, ואכן אין אמירה של התורה על חסרון מים כמו לעיל. ישראל אינם צמאים למים ובכל זאת מתלוננים, תלונה של חינם. הרלב"ג מוסיף ומוכיח את דעתו גם מהמשך השתלשלות הדברים לאחר העונש הקשה (פסוקים ז-י):
ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דברנו בה' ובך התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש ויתפלל משה בעד העם. ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי. ויעש משה נחש נחשת וישמהו על הנס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת וחי. ויסעו בני ישראל ויחנו באבת.
בסופו של דבר לא ניתנו להם מים, והם גם כן לא שאלו מים לאחר העונש הקשה, שאלתם ממשה היתה רק "התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש". מסתבר שלא היו חסרים להם מים ותלונתם היתה בלא סיבה.
ומה פשר הביטוי "אין לחם ואין מים" שבתלונתם?
כותב הרלב"ג בהמשך דבריו:
ולזה יהיה הרצון באומרו 'אין לחם ואין מים' כי אין מדרך המדבר להמצא בו לחם ולא מים כי היא ארץ ציה. וכמו שהיה אומרו 'אין לחם' בלתי מחוייב שיהיו חסרים לחם, כי כבר היה להם לחם והוא המן, כאומרם: 'ונפשנו קצה בלחם הקלקל', כן אומרם 'ואין מים' לא יחוייב שיהיו חסרים מים.
הביטוי 'אין לחם ואין מים' אינו מבטא תלונה על חסרון אמיתי, אלא הוא חלק מתיאור המדבר שהם בו שאין מדרכו שיהיה בו לחם ומים, כמו כל מדבר. לאור הבנה זו מתבארת בעיה נוספת בפסוק זה. בדבריהם של ישראל יש סתירה מיניה וביה: מצד אחד - "אין לחם", ומאידך – "ונפשנו קצה בלחם הקלקל" – יש לחם אך הם לא מרוצים ממנו. אולם, לפי הבנת הרלב"ג, "אין לחם" הוא חלק מתיאור המדבר, ואינו תלונה על חסרון; וכשם ש"אין לחם" אינו תלונה על חסרון כך גם "אין מים" אינו תלונה על חסרון.
תלונה על חסרון מתקבלת, אך תלונה כשיש לחם ומים אינה מתקבלת, וישראל נענשים.
העונש הקשה הוא מידה כנגד מידה. כותב הרלב"ג:
ולפי שהיו מתרעמים על ה' יתעלה ועל משה בזולת סיבה הביאם על זה, שלח ה' יתעלה בהם הנחשים השרפים הנושכים ומזיקים בזולת שיצטרכו אל זה למחיתם. וזה, כי הבעלי-חיים הטורפים משחיתים זולתם בעבור השגת טרפם, אבל הנחש לא יזון ממה שישחיתהו; ולזה תהיה השחתתו זולתו מפני רוע טבעו, כי אין שם סיבה תביאהו אל זה.
ישראל התלוננו בלי סיבה ולכן נענשו על ידי נחשים שמשחיתים בלי סיבה וללא תועלת.
כעת, התועלת שבסיפור זה ברורה; כותב הרלב"ג: