חטא משה ואהרן במי מריבה אינו מתפרסם בכתוב ורבו בו הפרושים השונים רש"י פירש (בפסוקים יא יב) "מפני שצוה אותם ודברתם אל הסלע - ולא אמר והכיתם, שאלו דברו היה הקב"ה מתקדש לעיני כל העדה ואומרים ומה סלע זה שאינו שומע ואינו מדבר מקיים דברו של הקב"ה אנו עאכו"כ." הרמב"ן במקום מקשה על רש"י כמה קושיות ומוסיף: "ואין הנס גדול בדבור יותר מההכאה, כי הכל שוה אצל הסלע." כלומר שגם בהכאה על הסלע יש נס כשיוצאים ממנו מים. האר"י כותב שאמנם מצד עוצמת הנס אין הבדל בין דיבור להכאה אבל מבחינה חינוכית יש הבדל. ולעם שנכנס לארץ ישראל צריך להשתמש בדבור ולא בהכאה.
לא ניכנס כאן לסוגיה המורכבת של "ענישה וחינוך" נאמר רק שיש חינוך מאהבה ויש חינוך מיראה. אפשר לומר שהחינוך בשנת הלימודים היא בבחינת חינוך מיראה, יש מסגרת וצריך לשמור על המסגרת. החשיבות של מסגרת קבועה היא רבה אצל כל אדם וק"ו אצל צעירים. הידיעה מתי לומדים מתי מתפללים כיצד מתנהגים וכו'.
הרב קוק זצ"ל ב"עולת ראיה" כותב בכמה מקומות על החשיבות של הסדר הקבוע. אך ודאי שיש לפעמים צורך לצאת מהמסגרת.
מקובל לראות את החופש כהפסקה בין שנ"ל אחת לחברתה, כשהעיקר הוא שנת הלימודים ומכיון שא"א להחזיק מעמד בלחץ המתמיד של הלימודים יש מידי פעם חופשים. אבל אפשר לראות זאת גם בצורה ההפוכה שהזמן שבו אני נמצא במסגרת הזמן של עבודת ה' מיראה הוא כהכנה לחופש שבו אני עובד את ה' מאהבה , לא כי אני מוכרח לא בשביל הציון לא מיראת העונש. אלא בחופש אני מתפלל ולומד ועוסק במעשי חסד כי אני רוצה כי אני אוהב כי אני מכיר בערך הדבר. אם כן יוצא שעבודת החינוך של כל השנה בא לידי מבחן בזמן שיש לנוער את זכות הבחירה. ואולי לזה רמז האר"י שבארץ ישראל עיקר העבודה צריכה להיות באהבה ולכן משה היה צריך לדבר אל הסלע ולא להכות שזה בבחינת יראה.