כמה מבוכות תוקפות אותי כשאני רק נכנס לעולם הקדושה:
למה אני לא מרגיש את הקדושה של התורה?
למה אני לא מרגיש את המתיקות של המצוות?
למה אני לא מרגיש את האור של שבת?
למה לא נפתח לי הלב בתפילה?
למה אני לא מרגיש שום דבר באומן?
ולא רק שאני לא מרגיש כלום, אני מרגיש מנותק, אטום, משועמם, לא שייך. אולי כל העסק הזה בכלל לא בשבילי? חשוך לי!
כדרכו בקודש, רבינו הקדוש מכיר את ההרגשות שלי:
"וּכְשֶׁנֶּחֱשָׁךְ אֵצֶל אֶחָד הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה, דְּהַיְנוּ שֶׁנֶּחֱשָׁךְ אֶצְלוֹ הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה - זֶה מֵחֲמַת שֶׁנֶּחֱשָׁךְ אֶצְלוֹ אוֹר הַצַּדִּיק, שֶׁמִּמֶּנּוּ מְקַבְּלִין יִרְאָה וְאַהֲבָה" (ליקוטי מוהר"ן תורה י"ז)
התרחקתי מהצדיק שמלמד אותי יראה ואהבה, עד שהאור הכי גדול נראה לי כחושך שצריך להיפטר ממנו.
"וּכְמוֹ שֶׁמָּצִינוּ גַּבֵּי עֶפְרוֹן, שֶׁמְּקוֹם מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, שֶׁהוּא שַׁעַר גַּן עֵדֶן, שֶׁדֶּרֶךְ שָׁם עוֹלִין כָּל הַנְּשָׁמוֹת, וְאוֹרוֹ גָדוֹל מְאד, אַף עַל פִּי כֵן אֶצְלוֹ הָיָה מְקוֹם חושֶׁךְ וַאֲפֵלָה, וְעַל כֵּן מְכָרוֹ בְּשִׂמְחָה רַבָּה לְאַבְרָהָם"
למה זה קורה?
"וְזֶה מֵחֲמַת עֲכִירַת הַמַּעֲשִׂים וּכְסִילוּת הַשֵּׂכֶל, שֶׁעַל יְדֵי מַעֲשִׂים רָעִים נִתְחַשֵּׁךְ שִׂכְלוֹ בִּכְסִילוּת... וְעַל-יְדֵי כְּסִילוּת הַשֵּׂכֶל, עַל יְדֵי זֶה אֵינוֹ יָכוֹל לִרְאוֹת וּלְהָבִין אוֹר הַצַּדִּיק" (ליקוטי מוהר"ן י"ז סעיף ב')
עכירת המעשים וכסילות השכל ניזונים מהרע שביסוד העפר. הרע שביסוד העפר בנפש הוא הנטייה לעצלות ועצבות, השקיעה בקהות חושים. לפני שגאלתי אותה מידיו, נמצאת אצלי הקדושה ביד "עפרון", מכוסה בעפר ואבק של ניתוק, אטימות וריקנות.
אבל זאת רק הרגשה. הרגשה של עפרון. הרגשה של יסוד העפר. ומי שמתייחס להרגשות הקשים שלו בתור מציאות - מוכר בשמחה אפילו את מערת המכפלה, ונופל לעכירת המעשים וכסילות השכל.
אבל המציאות היא אחרת לגמרי. כמו במערת במכפלה, גם בתוכי, אור גדול זורח, שערי גן עדן נפתחים. אבל בשביל לזכות לזה, אני צריך לקנות את זה. כמו שאברהם קנה את מערת המכפלה דווקא מעפרון.
"ועל כן קנה מערת המכפלה מעפרון. עפרון הוא בחינת הרע הנאחז ביסוד העפר שהוא בחינת עצבות ועצלות וכבדות הנמשך מהרע שביסוד העפר".
אם אני רוצה לגאול את קדושתי מעפרון, אני מגלה שגם מה שנראה לי יבש ותפל, זר ומנוכר, הוא בעצם חי ורענן, קרוב ונחוץ, אהוב ומוכר. כשאני מעורר את הטוב שבעפר - אני יכול להכניע את הרע שבעפר. עפר קדוש הוא יסוד האמונה, ההכנעה, "ונפשי כעפר לכל תהיה". אני לא נלחם ברגשות הקשים ולא נבהל מהם, אני מאמין בצדיקים שמספרים לי שזה רק רגשות, שזה רק ניסיון, שזה רק בגלל שעפרון שולט ומטשטש. אני מאמין שמתחת לטשטוש הזה יש לי לב גדול שיכול להכיל הכל - אהבה השם ויראתו והתרגשות אמיתית מכל דבר שבקדושה.
"והכנעתו על ידי יסוד העפר שבקדושה, שהוא בחינת אמונה. שעל ידי אמונה, בחינת עפר דקדושה מקבלין וממשיכין כל החיות וכל הקדושות וזוכין לבחינת כוח הגודל וכוח הצומח לגדול ולצמוח בעבודתו. ועל כן קנה אברהם את מערת המכפלה מעפרון דווקא" (ליקוטי הלכות תפילין ה' אות מ')
ואם אני מאמין, נפשי כעפר. הצדיק חוזר ומאיר. אהבה ויראה מתגלים.
ודווקא מתוך העפר אני גדל וצומח, מרגיש ומתרגש.
באדיבות לב הדברים