שדכנים , מאז ומעולם, לא משנה כמה הם טורחים ומשתדלים, תמיד יבואו אליהם בטענות. מצד אחד מציגים להם רשימת דרישות ומצד שני מותחים עליהם בקורת. למעשה, השדכן הוא צינור לרעיונות של הקב"ה. או שהרעיון יעבור חלק או שלא. בכל מקרה על השדכן להוסיף איזה touch משל עצמו, אחרת השידוך עלול לקרוס.
את זאת ידע אברהם אבינו היטב.
רשימת הדרישות של אברהם אבינו מאליעזר ממוקדת ועוסקת בנושאים מהותיים. נערה לא כנענית, בת מולדתו ושהזוג יגור בארץ. מצד אחד אברהם אבינו ריאליסט. הוא משביע את אליעזר על סעיפי החוזה. הוא מתנה שאם האישה לא תאבה לשוב ארצה, אליעזר נקי משבועתו.
רבנו בחיי ד"ה: אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני מפרט לנו א-ב של עקרונות השידוך. אם היינו היום מיישמים את האג'נדה שלו, כל רעיון היה נפסל. כך בתמצית כמה פנינים מדבריו:
הזהירו בשבועה שלא יקח אשה לבנו מבנות כנען הזרע המקולל, לפי שהאשה מוכנת לפורענות תטה את האדם לצדה כי כן עשתה אם כל חי. גברים, ראו הוזהרתם.
'ועל כן הוקבע בישראל מנהג לקרוא פרשה זו לחתן ביום חתונתו להזכיר העם שיזהר בנשואיו, ושלא יקח אשה לשם יופי, שהרי הכתוב אומר (משלי לא) שקר החן והבל היופי' בתקופתו עוד לא היה פייסבוק ולא תמונות שרצות בווטצאפ.
ולא לשם ממון, כי הממון עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים- ספר זאת לאלו שמתחתנים עם דירות.
ולא לשם שררת הקרובים ובני משפחות שיהיה נעזר בהם ויוכל להשתרר, לפי שהוא נכשל ונענש בכל אחת ואחת משלש כוונות אלו. -חתן, לא תוכל להיות הקובע!
אבל יצטרך שתהיה כוונתו לשם שמים ושידבק במשפחה הגונה, לפי שהבנים נמשכים במדותיהם בטבע אחר משפחת האם, כי כן טבע ביין להיות טעמו נמשך אחר הכלי אשר עמד בתוכו. נכון!
ועוד יש בפרשה זו אזהרה לאדם שישא אשה מבנות משפחתו ושידבק בקרובותיו- ומה יהיה עם הבדיקות הגנטיות? ....
כי כשהבריות מזדווגות כל אחד ואחד אל מינו השלום מתקיים ומתרבה בעולם, ואם אולי ישא אשה למטה ממדרגתו יהיה לבו גס עליה ויגיע לו קלון, גם אם ישאנה למעלה ממדרגתו תתגאה עליו וכל ימיהם יעמדו בקטטה ומריבה.
כלומר- היא עם ב.א. והוא עם מ.א. לא טוב, וגם ההפך!
ועל כן ראוי לאדם שישא אשה לשם שמים, הטובים ידבקו בטובים והרעים לא יוכלו להדבק רק עם הרעים, .... אז יהיה שלום על ישראל.
אברהם אבינו בוטח בקב"ה וסומך עליו שימציא לו את האישה המתאימה. נשים אל לב שאברהם אבינו לא מזכיר תכונות אופי או מראה חיצוני.
יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי, וַאֲשֶׁר דִּבֶּר-לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע-לִי לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת--הוּא, יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ, וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי, מִשָּׁם.
אליעזר יוצא לדרך רחוקה, לצפון סוריה בגבול טורקיה. משימה לא פשוטה. הוא מגיע עייף וצמא עם שיירת גמלים למקום זר. איך הוא אמור לחפש שם אישה?
הוא פונה בבקשה לקב"ה, שמאז בריאת העולם יושב ומזווג זיווגים.
וַיֹּאמַר--יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, הַקְרֵה-נָא לְפָנַי הַיּוֹם; וַעֲשֵׂה-חֶסֶד, עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם. יג הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב, עַל-עֵין הַמָּיִם; וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר, יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם. יד וְהָיָה הַנַּעֲרָ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה--אֹתָהּ הֹכַחְתָּ, לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע, כִּי-עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם-אֲדֹנִי.
למעשה, כל שדכן נושא תפילה כזו בליבו כשפונים אליו. מאין השידוך ימצא? רק מהקב"ה!
הביקורת הראשונה על אליעזר מגיעה מהגמרא. הגמרא( תענית ד, א) מונה את אליעזר ברשימת האנשים ששאלו לא כהוגן ונענו כהוגן . מה מטריד את חכמי הגמרא? "יכול אפילו חגרת אפילו סומא, זימן לו הקב"ה רבקה". כלומר, שמא, רחמנא לצלן, האישה תהיה בעלת מום, לא מושלמת. מזל שזימן לו ה' את רבקה.
האבן עזרא דווקא מלמד עליו זכות: "ולא ידעתי למה, כי אילו היתה נערה אחרת...ומצאה שהיא ממשפחה אחרת, היה עוזב אותה ולא הפסיד כלום. ויאמר בת מי את. פירושו וכבר אמר לה קודם שיתן לה כלום". בכך הבהיר האבן עזרא שאת התכשיטים נתן לה רק אחרי שברר מי היא. הוא לא היה פזיז, כמו שניתן היה לחשוב למקרא הפסוקים.
האם אליעזר, שהיה כנעני, עוסק בניחושים, אבות וידעונים? הספורנו מלמד עליו זכות:" התפלל שיהיה כך".
אור החיים מוסיף עוד מודעות עצמית לתפילתו של אליעזר השדכן. "והוסיף הוא להתפלל שיהיה הוא ראוי ליעשות הדבר על ידו, כי ימצֵא לפעמים שתהיה מניעה לקיים דברי התפילה מצד האמצעי...(השדכן הצינור) וטעם שהוצרך לעשות סדר זה, כי חש לבל יטעוהו משפחת אברהם...יתנו לו שפחה משפחותם אשר אתם בבית".
נראה שהפרשנים מפרגנים לאליעזר. הוא מתפלל, הוא עניו, לא ירמו אותו.
האם ה' שלח לו את מלאכו לפניו? לפי רבנו בחיי, "והנה רבקה יוצאת, כי מילת "והנה" לשון זימון הוא. ומיד: וירץ העבד לקראתה....מפני זה תמצא כי מן העת הזאת שהוברר לו כי המלאך עמו הוא נקרא בפרשה "איש", כי עד עתה קראו בשם "עבד".
הלואי עלינו מלאכים.
הבחינה שעורך אליעזר לרבקה המיועדת ליצחק היא בחינה במידת החסד ונדיבות הלב. אליעזר ידע שמן הראוי שלבית אברהם תכנס כלה שמצטיינת במידת החסד.
רבקה אמנו עומדת בקריטריון מעל ומעבר. לא נפרט.
בנוסף לגמרא, גם מפרשים אחרים הוטרדו ממראה החיצוני של הכלה המיועדת וכל פרשן בוחן את היופי מזווית אחרת.
ספורנו: טובת מראה, יפת הצבע.
רמב"ן: אותה הוכחת לעבדך ליצחק: אם תהיה ממשפחתו וטובת שכל ויפת מראה.
כלי יקר: רז"ל אמרו (תענית כד.) כל כלה שעיניה יפות כל גופה אין צריך בדיקה. וזה דבר שהחוש מכחיש כי כמה מכוערות בעולם שעיניהן יפות. ועוד קשה מה ראו חז"ל על ככה ליתן עצה לבדוק אחר יופי חיצוני זה והלא שקר החן והבל היופי, אלא ודאי שנתנו עצה לבדוק אחר מעשיה וזאת העצה היעוצה שיבדוק אם היא בעלת עין יפה וגומלת חסדים, כי אם עיניה יפות בבריות, אז היא בלי ספק שלימה בכל המדות, ולמדו רז"ל מן אליעזר שלא בדק את רבקה כי אם במדה זו כי מדה זו בנין אב על כל המדות.
המלבי"ם, ד"ה :'הנה אנכי דעתו היה שבין הנערות הרבות שיתקבצו עתה לשאוב מים יבחר את היפה שבכולם ואליה יאמר שתשקהו מים, ואחר שיבחר מהן את היותר יפה בתואר ובמראה הלא יצטרך לדעת ג"כ טיב מידותיה, וזה יבורר ע"י שתאמר שתה.......שבזה ידע בבירור שהיא אשה טובה במידות בענווה ובנדיבות וברחמנות. ....והנערה טובת מראה. זה טעם שבחר בה אליעזר לבקש שתשקהו מים, כי היתה יפה מכל הבנות שיצאו אז.'
אני מעיינת בפסוקים , מעיינת במפרשים ומבינה, שמפרשה זו קבלנו את מקצוע השדכנות לדורות. touch שאליעזר הוסיף משל עצמו , זו הדרך בה תאר בפני משפחת הכלה את הקורות אותו. הוא מחליק פינות ומשנה בעדינות את האמת. מיטיב להדגיש את מוטיב המשפחה, ומספר שאת התכשיטים הוציא רק אחרי שנודע לו מי היא. אליעזר הוא סוחר ממולח, לא יוכלו לסרב לו.
בקצור, רבקה אמנו, כלה נאה וחסודה. גם יפה, גם בעלת חסד ,ממשפחה טובה. נשים אל לב שהילדה הזו יצאה מבית אביה ללא נדוניה. אליעזר הביא אתו עשרה גמלים נושאים כל טוב. את משפחת הכלה אנחנו עוד נכיר בהמשך. חוץ ממינקת ונערות היא לא מביאה איתה כלום.
אבל הברכה בה ברכו אותה התקבעה לדורות בבית ישראל ! מרגש תמיד לראות חתן לוחש לכלה באוזן, מבעד להינומה:
אֲחֹתֵנוּ, אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה; וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ, אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו.