לפרשה שלנו יש את הכבוד המפוקפק לשאת בתוכה את האונס הראשון בתנ"ך

פרק אחד ויחיד יש בספרו של הנביא עובדיה, ובו, בנבואה מצמררת, חוזה הנביא את קריסת אדום כעונש על שעמדה מהצד בזמן כיבוש ירושלים. אדום צפתה בלי להתערב בטבח האכזרי שהתחולל בירושלים: "בְּיוֹם֙ עֲמָֽדְךָ֣ מִנֶּ֔גֶד בְּי֛וֹם שְׁב֥וֹת זָרִ֖ים חֵיל֑וֹ וְנָכְרִ֞ים בָּ֣אוּ שערו [שְׁעָרָ֗יו] וְעַל־יְרוּשָׁלַ‍ִ֙ם֙ יַדּ֣וּ גוֹרָ֔ל גַּם־אַתָּ֖ה כְּאַחַ֥ד מֵהֶֽם" וילקוט שמעוני מפרש - אסור היה לך לשמוח לאידי ולעמוד ולגדף את העם המותקף: "וְאַל־תִּשְׂמַ֥ח לִבְנֵֽי־יְהוּדָ֖ה בְּי֣וֹם אָבְדָ֑ם וְאַל־תַּגְדֵּ֥ל פִּ֖יךָ בְּי֥וֹם צָרָֽה...ואַל־תָּב֤וֹא בְשַֽׁעַר־עַמִּי֙ בְּי֣וֹם אֵידָ֔ם" ובמיוחד מתריע הנביא: "ְאַֽל־תַּעֲמֹד֙ עַל־הַפֶּ֔רֶק לְהַכְרִ֖ית אֶת־פְּלִיטָ֑יו וְאַל־תַּסְגֵּ֥ר שְׂרִידָ֖יו בְּי֥וֹם צָרָֽה".
אל תכרית את מי שניצל ותזנב בו ואל תסגיר את השרידים האודים המוצלים מאש. אל תעמוד על דם רעך.

עו"ד אורי אגוז, צילום: פרטי

פרשת השבוע פרשת וישלח

הנביא מצפה מאדום לעזרה שכן עשו אבי אדום נחשב כאחי ישראל. אפילו יעקב שחושש מעשו, עדיין קורא לו אחי: "הַצִּילֵ֥נִי נָ֛א מִיַּ֥ד אָחִ֖י מִיַּ֣ד עֵשָׂ֑ו" ורש"י אומר "מיד אחי שאינו נוהג עמי כאח, אלא כעשו הרשע". שאם ינהג בי טוב, הרי הוא כאחי, אבל אם לא –זה עשו.

ועשו עצמו קורא ליעקב אח: "וַיֹּ֥אמֶר עֵשָׂ֖ו יֶשׁ־לִ֣י רָ֑ב אָחִ֕י יְהִ֥י לְךָ֖ אֲשֶׁר־לָֽךְ" והחיבור הזה ביניהם לרגע הוא משמעותי אבל עדיין האיבה שוררת בין הצאצאים: כאשר עם ישראל חולף במסעו ממצרים באדום, מבקש משה רשות לעבור בגבול מלך אדום: "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ, אֶל-מֶלֶךְ אֱדוֹם: כֹּה אָמַר, אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל, אַתָּה יָדַעְתָּ, אֵת כָּל-הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ... " ומבטיח שלא יסטו מהנתיב ולא יפגעו בדבר אבל מלך אדום מסרב ומאיים: "לֹא תַעֲבֹר בִּי--פֶּן-בַּחֶרֶב, אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ".

ולמרות הקביעה "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא" (דברים כג), האיבה בין שני העמים הופכת גלויה והמאבק מתמשך: דוד ממנה נציבים באדום "וַיְהִי כָל-אֱדוֹם, עֲבָדִים לְדָוִד" (שמואל ב ח), והמרד נגד שלמה המלך מקבל סיוע מאדום (מלכים א' יא), יהושפט מולך באדום בעזרת נציב (מ"א כב, מח), בימי יהורם בנו מורדת אדום (מ"א ח, כ), אמציה חוזר וכובש את אדום (מ"ב יד ז) ואז בימי פקח חוזרים האדומים וכובשים את אילת (מ"ב טז ו). כך נמשכות המלחמות בינינו לבין אדום (יהודה איזנברג).

אבל הנביא עובדיה, שהתלמוד רואה בו עצמו בן לגר אדומי, ולא ברור אם הוא אותו עובדיהו שמוזכר בימי אחאב (מלכים א', י"ח, פס' א'–ט"ז) וניבא כאשר פלשו ערבים ופלישתים לממלכת יהודה בתקופת שלטון יהורם ועשו בה שמות: וַיַּעֲלוּ בִיהוּדָה, וַיִּבְקָעוּהָ, וַיִּשְׁבּוּ אֵת כָּל-הָרְכוּשׁ הַנִּמְצָא לְבֵית-הַמֶּלֶךְ, וְגַם-בָּנָיו וְנָשָׁיו" (דברי הימים ב', כ"א, פס' ט"ז–י"ז), או שעובדיה הוא נביא שניבא בסוף בית ראשון, כשנבוכדנצר השני, מלך בבל, הגלה את עם ישראל : "עַל נַהֲרוֹת, בָּבֶל--שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם-בָּכִינוּ: בְּזָכְרֵנוּ, אֶת-צִיּוֹן... זְכֹר יְהוָה, לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת, יוֹם יְרוּשָׁלִָם", אותו עובדיה מתקומם מול השתיקה של אדום כאשר מתרחש אסון לישראל. ולמה הוא מצפה שיקומו לעזרתנו? בגלל קשר האחאות הרחוק אבל גם כי התקווה האנושית היא שלמרות המתיחות, כשהרוע קם עליך, אומות העולם תתייצבנה לסייע. אם העולם יבין מה קרה לנו בשבעה באוקטובר, הוא ולא יעמוד מנגד.

חשוב לזעוק את קול הנשים שנרצחו והותקפו ונשבו

בשנה האחרונה הזדמנה לי הזכות הכואבת לקחת חלק בייצוג של ישראל בין היתר בוועדה למעמד האשה באו"ם ולתאר את האימים שעברו נשים ונערות וילדות בשבעה באוקטובר. נדמה לי שחוויתי משהו דומה לציפייה הזו של עובדיה. הרצון והמאמץ הכביר שייירתמו לסייע לנו כי הזוועה עדיין מתרחשת משום שהחטופים שם. אל תעמדו מנגד כשמתבצעים כאלה פשעים איומים, ואל תעצרו מבעדנו לפעול למען הגנתנו העצמית והחזרת אנשינו. ומתוך כך, כשקראתי את הפרשה, הרגשתי חיבור עמוק בין ההפטרה לפרשה מעבר לנושא עשו האדומי, חיבור שהוא התביעה לא לעמוד מנגד כאשר קורה מעשה פשע נורא.

לפרשה שלנו יש את הכבוד המפוקפק לשאת בתוכה את האונס הראשון בתנ"ך. קדם לו כמעט האונס בבנות לוט ויתכן שיש לראות בביאת ראובן על פילגש אביו גם מעשה אונס, ובמרחק הדרך יבואו מעשה פילגש בגבעה ואמנון ותמר וגם אבשלום שפוגע בפילגשי אביו על הגג לנגד עיני העם כדי לקבע את כוחו, אבל האונס הראשון מתרחש כאן: "וַתֵּצֵ֤א דִינָה֙ בַּת־לֵאָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָֽלְדָ֖ה לְיַֽעֲקֹ֑ב לִרְא֖וֹת בִּבְנ֥וֹת הָאָֽרֶץ: וַיַּ֨רְא אֹתָ֜הּ שְׁכֶ֧ם בֶּן־חֲמ֛וֹר הַֽחִוִּ֖י נְשִׂ֣יא הָאָ֑רֶץ וַיִּקַּ֥ח אֹתָ֛הּ וַיִּשְׁכַּ֥ב אֹתָ֖הּ וַיְעַנֶּֽהָ".

אחרי שדינה מותקפת בידי שכם באונס מענה בא שכם לאביו ומבקש לשאתה. יעקב מחריש בשומעו את הבקשה אבל האחים ששבו מהשדה רותחים. בתחבולה הם מבטיחים להשיא את דינה לשכם ומבקשים שימולו שבני העיר ימולו עצמם קודם. ואחרי המילה "וַיְהִי֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁלִישִׁ֜י בִּֽהְיוֹתָ֣ם כֹּֽאֲבִ֗ים וַיִּקְח֣וּ שְׁנֵֽי־בְנֵֽי־יַֽ֠עֲקֹ֠ב שִׁמְע֨וֹן וְלֵוִ֜י אֲחֵ֤י דִינָה֙ אִ֣ישׁ חַרְבּ֔וֹ וַיָּבֹ֥אוּ עַל־הָעִ֖יר בֶּ֑טַח וַיַּֽהַרְג֖וּ כָּל־זָכָֽר" והם הורגים גם את שכם וחמור ואז "בָ֚אוּ עַל־הַ֣חֲלָלִ֔ים וַיָּבֹ֖זּוּ הָעִ֑יר אֲשֶׁ֥ר טִמְּא֖וּ אֲחוֹתָֽם: אֶת־צֹאנָ֥ם וְאֶת־בְּקָרָ֖ם וְאֶת־חֲמֹֽרֵיהֶ֑ם וְאֵ֧ת אֲשֶׁר־בָּעִ֛יר וְאֶת־אֲשֶׁ֥ר בַּשָּׂדֶ֖ה לָקָֽחוּ: וְאֶת־כָּל־חֵילָ֤ם וְאֶת־כָּל־טַפָּם֙ וְאֶת־נְשֵׁיהֶ֔ם שָׁב֖וּ וַיָּבֹ֑זּוּ וְאֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר בַּבָּֽיִת".

מעשה האונס נענה בעונש קולקטיבי חריף מאד. יעקב מודאג וכועס: "עֲכַרְתֶּ֣ם אֹתִי֒ לְהַבְאִישֵׁ֨נִי֙ בְּישֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ בַּכְּנַֽעֲנִ֖י וּבַפְּרִזִּ֑י וַֽאֲנִי֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר וְנֶֽאֶסְפ֤וּ עָלַי֙ וְהִכּ֔וּנִי וְנִשְׁמַדְתִּ֖י אֲנִ֥י וּבֵיתִֽי" יעקב מפחד שיותקף.
המדרש עצמו מתקשה לתת הסבר למעשה הקולקטיבי האכזרי והרמב"ן מנסח את השאלה: "ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי?" והדעות נחלקות: המהר"ל סבור כי "מותרים ליקח נקמתם מהם". כי אמנם במלחמות בין עם לעם יש לפנות תחילה בדרכי שלום, אבל לא כאשר קדם לכך "מעשה נבלה" כמו האונס.

אור החיים מפרש כי בני העיר התנגדו למות נשיאם שחטא ולכן "הרגום מדין רודף". הם גם סייעו בגזל דינה ועל גזל בני נח חייבים מיתה, ולכן התיאור של בזיזת העיר. הרמב"ן עצמו סבור שבני יעקב חשבו שביכולתם לפגוע באנשי שכם שכן הפרו את הברית מול יעקב והיו רשעים.

אבל ההסבר המרתק שמשך את ליבי הוא של הרמב"ם: ב"הלכות מלכים" קבע שמאחר שמחובתם להושיב שופטים שידונו ויזהירו את העם על עבירות: "(הם) חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצוות אלו (מצוות בני נח), ולהזהיר את העם" (ט', י"ג). ולכן, בני העיר שידעו מה אירע לדינה, היו חייבים להעמיד לדין את האחראים אבל הם בחרו שלא. ובלשונו: "ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל, והם ראו, וידעו, ולא דנוהו" (י"ט). הם נענשים במיתה כי ראו מה נעשה, ידעו על העבירה, אבל לא העמידו לדין. הדין שחבוי גם בשמה של דינה. התביעה שייעשה עימה דין צדק.

האונס הקבוצתי באילת

לפני חודש ניתן גזר הדין בעניינם של הנאשמים באירוע האונס הקבוצתי במלון הים האדום באילת שזעזע את ישראל לפני כארבע שנים. 11 נאשמים הועמדו לדין על שפגעו באכזריות בנערה תחת השפעת אלכוהול. ארבעה נאשמים לקחו חלק באינוס ושבעה אחרים, נכחו וביזו והשפילו ובנוכחותם מהצד. הם לא אנסו בפועל אבל פגעו גם והורשעו גם בעבירת שותפות באונס. כי הם כמן האנסים בדיוק. "קשה להבין כיצד למרות התמונה הקשה שהתרחשה לנגד עיניהם במשך דקות ארוכות, לא מצא איש מהנאשמים להגיב בדרך נחרצת - לנסות לעצור את המתרחש, לצעוק, להביע מחאה, לנסות להוציא את המתלוננת פיזית מהחדר, או להזעיק משטרה. תחת זאת הם המשיכו להציץ, להיכנס לחדר, לצחוק ולהפגין התלהבות מהמתרחש. אף לא צדיק אחד נמצא בסדום", כך כתבו השופטים בפסק הדין המחריד.

זה החטא שעליו מדבר הנביא עובדיה, חטא הצפייה מהצד בעוד מעשים נוראיים מתחוללים.
זה החטא בו לקו אנשי שכם. זה חטא העמידה מהצד של חלק מאומות העולם ומוסדותיו השונים נוכח הזוועות שעברנו בשמחת תורה והמשך הפגיעה בחטופות ובחטופים שלנו. עמידה מהצד מחריבה את כל הבסיס לערבות הדדית של חברה חפצת חיים.

מרטין נימלר, הכומר הגרמני כתב אחרי השואה:
"תחילה הם באו ולקחו את הסוציאליסטים –
ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי סוציאליסט;
ואז הם באו ולקחו את חברי האיגוד המקצועי –
ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי חבר האיגוד המקצועי;
ואז הם באו ולקחו את היהודים –
ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי יהודי;
ואז הם באו ולקחו אותי –
וכבר לא נותר אדם, לדבר בעדי".

אין תקומה כשמניחים לדבר כזה להתרחש, כך אמרתי שם, ואת זעקת האנשים והנשים והילדים שנרצחו וזעקת אלו שעדיין שבויים שם, גם אנחנו חייבים לצעוק ולא לעמוד מנגד. לזעוק מול העולם ולזעוק בתוכנו.

אורי אגוז היא עו"ד ומגשרת, כותבת לתיאטרון ולטלוויזיה