אופן ההתנהלות החששני, המביך משהו של יעקב מתואר בתחילת הפרשה: "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו.. וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר, כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו: כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה. וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ". והקורא תמה: מה קרה יעקב? הרי הקב"ה הבטיח לך במעמד חלום הסולם בבית-אל: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ".
פרשת השבוע פרשת וישלח: יעקב אבינו התפתח במהלך המסע
בפשטות, יעקב פוחד שעשיו מתכוון להרוג אותו על גניבת הברכות. אבל חז"ל מוסיפים רובד נוסף, ומפרשים כי בזמן שיעקב חיפש את עצמו בחו"ל, עשיו זכה לקיים מצוות יישוב הארץ ומצוות כיבוד הורים. יעקב חושש שאולי בזכות אלה עשיו רכש חזרה את זכות הבכורה. למעשה, יעקב מכיר בכך שעשיו התנהג באופן עקבי כבכור הממשיך את השושלת, לא הוא. ניתן לראות חיזוק לדברים לקראת סוף הפרשה, בתיאור תולדות עשיו: "וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". בזמן שבני יעקב ירדו לגלות במצרים, בני עשיו כבר הספיקו לכבוש שטח ולהקים להם שושלת מלוכה. אז אולי עשיו ובניו הם באמת הממשיכים הראויים, ולא בני-ישראל?
אז זהו, שהדרך הקצרה ביותר היא לאו דווקא הטובה ביותר. בעוד עשיו ובניו נשארו פחות או יותר אותו דבר, אוסף של בריונים חמומי-מוח, יעקב התפתח במהלך מסעו. הוא הפך לבעל בעמיו, למד איך מתמודדים מול יריב קשוח (בסיוע ההשגחה), ואף זכה להתגלות אלוהית. כך גם בני ישראל במצרים: הם הפכו מחמולה קטנה לעם, התמודדו מול פרעה (בסיוע ההשגחה) וזכו להתגלות במעמד הר-סיני. זה מזכיר קצת טירונות: צריך לעבור קשיים כדי לגדול ולהתפתח. דווקא המסע הזה של הבן הצעיר הפך אותו ראוי יותר לרשת את הארץ.
אם כך, מדוע יעקב פחד? ייתכן שמדובר רק במומנטום. הוא בדיוק הגיע לארץ ולא הספיק להשתרש במקום, לכן הרגיש שזה לא הזמן להלחם. ואכן אנו רואים בהמשך הפרשה, שלאחר שיעקב הספיק להשתקע המצב תהפך: "וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו.. וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו. כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו.. וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר". יעקב מלומד הניסיון מאפיל לבסוף על עשיו, עד שזה נוטה מפניו ועוקר לו להר-שעיר. אם כן השילוב בין המסע המפרך להשתקעות הוא שאפשר ליעקב לרשת את הארץ.
פרשת השבוע פרשת וישלח: אסור לשכוח את אוצרות הרוח שספגנו בגולה
יש כאן גם מסר לימינו. עברנו מסע בגלות של אלפיים שנה, עמים רבים הספיקו בינתיים לעבור בארץ, ממלכות קמו ונפלו. והנה לקראת החזרה, עלה ויכוח נוקב בימי החלוצים שהדיו ממשיכים עד ימינו: 'מיהו כאן באמת התושב המקורי, השורשי'? הוויכוח התאים מאוד לגישה הציונית הקלאסית, ששללה את הגלות ורצתה להמשיך ישר מהתנ"ך לפלמ"ח. לענ"ד, התנ"ך עצמו חולק על הגישה הזאת. אם השורשיות היא פני הכל, עשיו היה הופך לממשיכו של יצחק. לכן עם כל חשיבות ההשתקעות בארץ, יש המון אוצרות רוח ותרבות שלמדנו דווקא בגולה. עובדה היא שכאשר הגיעו החלוצים הראשונים לארץ, היא הייתה שוממה ומוזנחת. המקומיים ה'שורשיים'
עיבדו את האדמה בעזרת שיטות חקלאיות מימי אברהם אבינו, והתוצאות היו בהתאם. דווקא הניסיון הבינלאומי של עם ישראל הוא שאפשר לנו להפריח את השממה ולהוציא מים מן הסלע. נראה אם כן שהפרשה מעבירה לנו מסר מורכב: מצד אחד, אין ירושה בלי השתקעות בארץ. מצד שני זה לא הכל, יש חשיבות לזכור את הגלות והגאולה. לא עברנו מסע ארוך כל-כך רק כדי להתנהג כמו עוד בריון מזרח-תיכוני. יש לישראל אוצרות רוח וחוכמה לחלוק עם העולם, אנחנו מסוגלים לכל-כך הרבה יותר.