פרשת וישלח: על אלוהי הנכר

מה סיפורם של אלוהי הנכר? האם עבדו בני ביתו של יעקב לאלוהי הנכר? ומה הקשר בין פרשת אלהי הנכר לפרשת דינה ושכם שקדמו לה?

ד"ר משה מאיר 22/11/18 10:59 יד בכסלו התשעט

פרשת וישלח: על אלוהי הנכר
ד"ר משה מאיר, צילום: באדיבות המצולם

מיד לאחר פרשת דינה, פונה יעקב לבני ביתו:

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּו: הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם, וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם.
וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל, וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי, וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי.
וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם, וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם, וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם. 

מה סיפורם של אלוהי הנכר? האם עבדו בני ביתו של יעקב לאלוהי הנכר? האם הבעיה היתה של בני הבית ולא של יעקב, או שהוא כולל עצמו עמהם? מדוע כולל יעקב את הנזמים עם אלוהי הנכר? מדוע הוא טומן את אלוהי הנכר ואת הנזמים תחת האלה ולא משמיד אותם? ומעבר לכך - מה הקשר בין פרשת אלהי הנכר לפרשת דינה ושכם שקדמו לה?
מרבית הפרשנים בחרו באסטרטגיה המרחיקה את בית יעקב ובוודאי את יעקב עצמו מאלוהי הנכר. הם ניצלו את סמיכות הפרשיות והורו, במלחמה עם שכם, נלקחו פסילי אלוהי נכר כשלל. אליהם מופנה קריאת יעקב, להסירם. לא שבני יעקב עבדו לאלוהי הנכר, הם רק היו ברשותם. [רש"י]. היו שראו בביטוי 'אלהי נכר' מטפורה, המסומן שלה הן דרכי התנהגות של האחרים [הרש"ר הירש]. היו שראו בטמינה באדמה סימן כי לא מדובר בעבודה זרה ממש [שיש לכלותה]. ברור שהם ביטלו את החפצים מתפקידם הקודם והשתמשו בהם רק כקישוט - ולכן כלולים בסיפור גם הנזמים - ולכן ההטמנה ולא ההשמדה. [הרמב"ן]. 
ברצוני להציע לכם דרך אחרת. לשם כך, בואו ונתבונן בפרשה נוספת - הקשורה לענייננו:

וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ, וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ. 

למה גנבה רחל את התרפים של אבא שלה? רש"י מסביר, היא רצתה להרחיק את אביה מעבודה זרה. אני מציע אפשרות אחרת: היא גנבה אותם, כי היא רצתה אותם. היא רצתה אותם, כי הם היו חלק מחייה, מחיי הרוח שלה, מהדתיות שלה. כך נוצר מצב, שבבית יעקב יש פסלים - ולא רק אלה שנלקחו משכם. הם לא רק חפצים. רחל הביאה אתה את הרוח, את התרבות האלילית הרואה חיים ועוצמה בעצים ובאבנים ובפסלים המייצגים פיסות של הטבע. הפסלים הם חלק מחיות וחיוניות שבאה לידי ביטוי בארוס. הנזמים היו חלק מהחפצים מהם עשו את האלילים. כך במעשה העגל, כך באפוד העבודה זרה של גדעון. הנזמים אינם רק מקור למתכת, לכסף, ולזהב. הנזמים מביאים את היופי, את היופי הנשי, את הארוס אל תוך החפץ ההופך למושא העבודה הזרה, לאלוהי נכר. 
יעקב הוא איש החי עם אלוהים, עם אל עליון עושה שמים וארץ, עם מי שעתיד להיות אלוהי ישראל. אבל בביתו - עד לפרשתנו - מתנהל קרנבל דתי בו משמשים בערבוביה, זה לצד זה, ריבונו של עולם ואלוהי נכר - נכר ביחס אליו. 
לפני שנמשיך, הפסקה קצרה לשם הרחבה: התורה בכלל וספר דברים בפרט, שוללים את העבודה הזרה. הצו העולה מהם הוא להשמיד ולאבד את העבודה הזרה. רוב קוראי התורה ולומדיה, קוראים את תורת העבודה הזרה בעיניו של הרמב"ם. הרמב"ם ראה את העבודה הזרה כטעות, כהבל ורעות רוח, כטיפשות. אין בה ממש, ולכן צריך להשמיד אותה. אפשר לראות תמונה אחרת: התורה מכירה בעבודה הזרה כעולם חי, כעולם שיש לו פשר ומשמעות. הסיבה למלחמה בה איננה כי אין בה ממש, אלא מפני שישראל בוחר לכרות ברית עם ריבונו של עולם. לכן הוא פונה עורף לאפשרויות אחרות, גם אם יש בהן ממש. 
נחזור לפרשתנו. אחי דינה נקמו נקמתה, נקמת ההטרדה המינית והאונס. יעקב מתעמת איתם. הוא מפחד שעתה יאספו כל גויי הארץ ויכו אותו ואת ביתו. בניו חולקים עליו. טענתם חדה כתער: 'הכזונה יעשה את אחותנו?!' 
כדרכה של מחלוקת טובה, גם אם אינני מקבל את דעתו של בר הפלוגתא שלי - אני מפנים אותה באופנים מאופנים שונים. יתכן שיעקב עדיין חושב שהמעשה היה שגוי, אבל כנראה שהלך הרוח - הביטחון העצמי, הזהות המלאה ושופעת החיוניות שגילו בניו, חודרות אל עולמו ומופנמות על ידו. תחושת הזהות המלאה הזאת, מתורגמת אצלו להכרה כי הקרנבל נגמר. יש אני ויש האחר והנכרי. יש את אלוהי ויש את אלוהי הנכר. הוא קורא לכולם - ואולי גם לעצמו, להתנער מאלוהי הנכר. לא בגלל שהם חפצים ריקים תולדת הטיפשות וההבל, אלא מפני שאני כורת ברית עם אלוהי שלי. יש בו כבוד לאלוהי הנכר, לכן הוא מורה לנתץ ולשבור ולשרוף אותם. הם מורה להטמין אותם, לקבור אותם, ולא סתם - אלא תחת האלה, כנראה מקום מיוחד, מקום של כבוד. הם היו חלק מעולמנו, אבל - זה נגמר. אנחנו הולכים בדרך חדשה, דרך בה יש ברית ומחויבות בלעדית לאל העונה אותי ביום צרתי ויהי עמדי...
המשוררת רחל, פורשת בשירה מערכת יחסי אהבה עם גבר נשוי. יש בה כדי להאיר את סוגיית אלוהי הנכר בה אנו עוסקים:
       
אשתו
היא פונה וקוראת לו בשמו, 
וקולה כתדיר, 
ואני בקולי לא אבטח, 
פן יסגיר. 

היא עוברת ברחוב לצידו 
קבל עם, קבל אור, 
ואני בחשכת ערבים 
במסתור. 

לה טבעת זהב על היד, 
מברקת. שלווה, 
אך כבלי ברזלי - מוצקים 
פי שבעה! 

השיר מתאר תחרות בין שתי הנשים. לאחת לכאורה יש יתרון של המסגרת, הממסד, האפשרויות הגלויות. אך המשוררת טוענת שלה, האישה האחרת, יש יתרון איכותי - פי שבעה. התורה - גם בזוגיות האנושית, ולעניינו - בזוגיות שבין אדם לאלוהים, לא מקבלת את דרכה של רחל. היא מתארת בחירה - של יעקב - והכרעה - של התורה כולה ושל ספר דברים בייחוד - בנמען אחד לברית. ברית כורתים עם האחד, לא בגלל שאין שני ושלישי ועוד ועוד - כפרשנות הרמב"ם, אלא מפני שהוא זה שבו אני בחרתי והוא בחר בי.
  
 

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר