פרשת וישב מכניסה אותנו בכנות ובאומץ, אל תוככי משפחת יעקב לאה רחל בלהה וזילפה. כל המחפש בסיפורי האבות דמויות שלמות ועגולות שאין בהן מתום - סופו שיתבדה. יש הרבה סיבוכים ופצעים במשפחת אבינו הקדמון, ואנו הבנים - התורה לא חוסכת מאיתנו את כאב ההתוודעות אליהם. נעיין ונתבונן בפתיחת הפרשה.
אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת-בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת-בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה אֶל-אֲבִיהֶם. וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ-נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי. וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם-נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל-חֲלֹמֹתָיו וְעַל-דְּבָרָיו. וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי. וַיְסַפֵּר אֶל-אָבִיו וְאֶל-אֶחָיו וַיִּגְעַר-בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה. וַיְקַנְאוּ-בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר.
המון תעלומות מסתתרות בין החללים הפעורים בפסוקים. יוסף נער את בני בלהה ואת בני זילפה. מדוע? האם האחים האחרים דחו אותו? האם הוא בחר בהם? במה הם נבדלים מהאחרים? האם מפני שהם בני השפחות הם הקבוצה המושפלת בין האחים? האם מפאת התנהגותם הם קבוצה נבדלת? המון אפשרויות נפתחות ופותר אין אותן.
והנה להפתעתנו, יוסף מביא דיבת האחים שהוא נער איתם - לאביהם. המושג 'דיבה' הוא בעל מנגינה שלילית באוזננו. האם יוסף מתגלה במערומי מידותיו הרעות? מהי הדיבה? מה הם עשו? האם עשו או שהדיבה היא עלילה? אולי מדובר בפשע שדיווח עליו הינו מעשה ראוי? שוב אפשרויות רבות וסותרות נפתחות מהעובדות הספרותיות החקוקות בתורה. נדמה לי שעם ריבוי האפשרויות, יש דבר אחד שאם איננו וודאי הוא קרוב לוודאי: יש איזה ניגוד בין 'נער את...' ובין 'ויבא... את דיבתם רעה.' משהו לא צפוי המורה על אי התאמה, על קושי בתקשורת בין יוסף ובין אחיו.
על יד העובדה האחת - יוסף הביא את דיבת אחיו, מונחת עובדה שניה - 'וישראל אהב את יוסף מכל בניו'. הסיבה לעובדה השניה מופיעה - 'כי בן זקונים הוא לו'. אבל האם הסמיכות לדיבה היא רק 'זה לצד זה', או שיש גם קשר סיבתי - 'זה בגלל זה? הייתכן שהבאת הדיבה הובילה או העצימה את אהבת יעקב ליוסף? האם ייתכן שהיה בה גם משהו אינטימי שבין אב לבנו שהיה חשוב ליעקב?
עובדה נוספת: ישראל עושה כתונת פסים לבנו. האחים מקנאים בו, סביר שהם מפרשים את עשיית כתונת הפסים כביטוי להעדפה של יוסף על ידי אביהם. האם זאת פרשנות יחידה? האם יש אפשרות אחרת?
מי אמר שכתונת פסים היא ביטוי להעדפה? אמנם בסיפור אמנון ותמר [שמואל ב' י"ג] כתונת הפסים היא לבוש בנות המלך הבתולות, אבל זאת רק השערה. יש אפשרות אחרת. אולי מאהבת האב לבנו, הוא ראה כיצד התנהלותו של בנו מבדילה אותו מהאחים. הוא דאג לו. הוא הרגיש עד כמה הדיבה מהווה שוחד שעורר בו את אהבתו לבנו - וידע שיוסף מסתכן בניתוק שיכול להוביל למחוזות אלימים. אולי הכותונת היא שיקוף של הנבדלות שבא לעורר את יוסף מתרדמתו ולהכיר שיש לו בעיה ביחסים עם בני אדם? אולי לא. אבל האפשרות הזאת קיימת.
יוסף חולם את חלום האלומות, ואחיו מפרשים שעמידת אלומתו וההשתחוויה של אלומותיהם מורה על תשוקתו למלוך ולמשול עליהם. האם זאת הפרשנות היחידה? אולי כשנער דחוי חולם חלומות גדלות הוא רוצה משהו הרבה יותר צנוע - שיראו אותו. האחים, אבא, אמא שכבר מתה ולא תראה אותו עוד.
העולה מכל דברינו הוא שהמערך המשפחתי של אבותינו היה מסובך. הוא הסתבך יותר מכיוון שבני המשפחה נקלעו לפרשנויות של התנהגות בני משפחה אחרים, ופרשנות היא לעולם מסוכנת ויכולה להעצים משברים. אנחנו הקוראים גם כן נמצאים באותו הסבך ונעים בין עובדות להשערות פרשניות. אנחנו לא רק צופים אנחנו נוטלים חלק בהסתבכות ואולי לומדים כך בדרך הקשה: ביחסים עם אנשים חשוב מאוד להבחין בין עובדה להשערה. בעולם ההשערות חשוב מאוד לזכור כי מול ההשערה הפרשנית שלי יש עוד אפשרויות אחרות. ברגע שיש עוד אפשרויות, עלי לבחור. כאן יכולה להיות הטיה מוסרית קיומית המורה: לעולם הווי דן את חברך לכף זכות. למה? כי הפרשנות יוצרת את המציאות ועדיפה מציאות טובה על פני רעה.
ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים