מאנה להנחם

יוסף! אל תלך לשם! הם רוצים להרוג אותך!

אני רואה שאתם שוב מחייכים. כל שנה אתם שוב מספרים לידי את הבדיחה על האישה שצועקת מעזרת הנשים: יוסף! אל תלך.

כל שנה אני רואה את החיוכים שלכם. ושותקת.

אני האישה הזאת.

אל דלתי הם הגיעו ובפיהם הבשורה: טרוף טורף

ואבא שלו אמר: זה לא יתכן. ודאי נפלה טעות. והם הוציאו דיסקית או מד מגואל. כבר אינני זוכרת. ואמרו: הכר נא!

ומאז אנחנו מחכים לו שיחזור.

כולם קמו לנחם אותנו. ואנחנו ממאנים להינחם. אני מבכה אותו ללא הרף כי אני רגילה לבכות את בניי. ואבא שלו? הוא יודע שאין החי משתכח מן הלב.

ושם הוא יפתור חלומות (תמונה: Cornelius, Peter von)

אנחנו שלחנו אותו לשם.

בבקו"ם הלבשנו לו כותנת פסים. פסי הזית המעידים עליו אל מול כל צר ואוייב. בן ישראל.

והוא? הוא ידע ששם שונאים אותו. הוא ידע ששם מבקשים להורגו ובכל זאת הלך. הוא הלך בשליחותנו. ובפיו קריאת הנני.

הנני של הנענה לצו העקדה. ואנחנו לא ידענו.

הוא הלך בהנני של אברהם. אברהם המריק את שלוש מאות ושמונה עשר חניכיו ילידי ביתו כדי להציל את אחיו שנשבה.

הוא הלך מתוך בטחון באחווה הזו של בית ישראל, של בית אברהם.

אלא שאנחנו, איך אמר האיש בשדה? נסענו מזה. הסענו עצמנו מן האחווה. מהאחווה הכל כך ישראלית הזו. של "לא משאירים פצועים בשטח". משהו קרה לנו בשנים האחרונות. אולי מה שקרה בשכם עדיין רודף אותנו? לא יודעת. יש שם נער שבוי ואנחנו כאן.

אני אישה מאמינה. אני יודעת שהקב"ה חשבה לטובה. ומאמינה בסופים טובים. אבל גם הידיעה הזו אינה מנחמת בשעה שאי שם בבור מלא בנחשים ועקרבים נער אחד צועק לאחיו. "אחי," הוא צועק. "אל תרעו." ואנחנו? מתי בדיוק חזרנו למעשינו הרגילים? מתי בדיוק ישבנו לאכול לחם, אוטמים אוזנינו משמוע את הזעקות?

אני יכולה רק לדמיין אותו שם. קורא לנו ואין עונה.

אי שם שבוי בבית עבדים בחור צעיר המאמין כי שכחנו אותו. שוקע לאיטו אל תוך אותו ניכור של אבדון. ורק לעיתים; ברגעים של מצוקה; לפתע פתאום; כאילו משום מקום; מפציעה כנגדו דמות דיוקנו של אביו. אבא שלא מקבל ניחומים. אבא שלא שוכח. אבא ישראל. ואולי אבא גדול יותר. נצח ישראל. שלא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להינחם. אולי מידי פעם דמות דיוקנו של אבא עוד נותנת לו תקווה.

אבל גם הרגעים הללו הם ספורים. וגם הם עשויים יום אחד לגווע. ויום אחד אי שם בבית האסורים גבר אחד יבקש חסדים מן הגויים אשר לא ידעוך ואשר בשימך לא קראו גבר אחד יקרא אליהם: כי גנוב גונבתי מארץ העברים. אבל אפילו הם. לוחמי חירות וזכויות האדם כל אנשי האומות המאוחדות לא יזכרו את יוסף. גם הם ישכחוהו.

אז זהו. זה הסיפור שלי. אתם יכולים להמשיך לחייך. אני אמשיך לצעוק בזמן הקריאה. ולהתפלל לאותו אחד ששומע צעקות. אז אם אתם רוצים תתפללו איתי יחד ואם אתם מאילו שיכולים. אז תעשו משהו. לפני ששוב יהיה מאוחר מידי.