גר ותושב

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו".
המושגים גר ותושב במובן המוסרי הם גמישים ומתחלפים. "אשרי יושבי ביתך". אשרי אדם שמרגיש את עצמו לתושב קבוע בבית הכנסת ובית המדרש. יכול אדם לעשות כל צרכיו ברוב היום ברחוב ובשוק ולשעה שעתיים לשהות בבית הכנסת לתפלה וללימוד תורה, ובכל זאת להרגיש שבכל היום הוא כגר ובבית הכנסת כתושב. משל לאדם הנוסע למרחקי לצורך פרנסתו ורוב השנה הוא נמצא בדרך ורק לזמן קצר הוא בא הביתה. ובכל זאת בדרך הוא מרגיש עצמו כגר ובבית כתושב. ולא כמות הזמן קובעת ההתישבות, אלא ההכרה וההרגשה. ויש להיפך. ברחוב ובשוק האדם מרגיש את עצמו כתושב ואזרח. וכשהוא בא לשעה קלה בבית הכנסת הוא שם באורח נכר.
העולם הזה והעולם הבא משולים לפרוזדור וטרקלין. "התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין" (אבות ד' טז). ובכן: כאן הגירות ושם ההתאזרחות והקביעות. אבל לא כולם מרגישים כן. הוא שכתוב: "כל יושבי תבל ושוכני ארץ בנושא נס הרים תרא וכתקוע שופר תשמעו" (ישעיה יח, ג). יש שהם "יושבי תבל". מרגישים את עצמם כתושבים וקבועים, ויש שהם "שוכני ארץ" מרגישים שהם שכנים וגרים. ובספרים כתוב שהפסוק מאשים את יעקב על שביקש לישב בשלוה במקום שאביו הרגיש עצמו כגר: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו". יצחק הכיר שבעולם הזה אינו אלא גר - ויעקב רצה לישב כתושב (כלי יקר).
ומעשה אבות סימן לבנים. כשיעקב רוצה להיות תושב במקום שאביו היה גר, קופץ עליו רוגזו של יוסף (עיין רש"י) שאחיו מוכרים אותו והוא נעשה לפותר חלומות של אחרים. יוסף התחיל בחלומות גדולים ושאיפות גדולות של עצמו: השמש והירח והכוכבים משתחוים לו. וסיים בחלומות של שר המשקים, ולבסוף "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישבחהו". וכך היה בזמן הגלות, ובדורות האחרונים בעיקר. הבנים חלמו חלומות של אחרים ורצו לתקן העולם באידיאלים זרים, וזה בא בשביל שהתחלנו להרגיש עצמו כתושבים במקום שאבותינו היה להם רק ארץ מגורים, והסוף, כמובן, "ולא זכר שר המשקים - וישכחהו". וכך היה גם בגלות בבל. הגולים הראשונים הרגישו עצמם כגרים. "על נהרות בבל שם ישבנ וגם בכינו... איך נשיר את שיר ד' על אדמת נכר". ולבסוף נתיישבו הבנים כל כך עד שהתחילו להתבולל ונשאו נשים נכריות ואף לא רצו לעלות לארץ, רק הכח הגדול של עזרא וזרבבל וסיעתם הצילם, כמפורש בכתובים.
ובימי החשמונאים נתגלה צר אחד של המטבע: ויגר יעקב בארץ מושב אביו. בארץ ישראל, ששם אנו תושבים, שלטו היונים והמתיוונים ולא נתנו לשמור התורה ולקיים המצוות: "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". ואלה שרצו לשמור התורה היו כגרים ונכרים ומעטים בארץ. זרים היו לתושבים, והתושבים היו לגרים, וכשגברו החשמונאים ונצחום, נתנו כח כפול לישראל: לבלי להיות גר במקום שצריך להיות תושב, ובלי להיות "וישב בארץ מגורי אביו".
וזה הלקח לדורות: בגולה צריכים להרגיש כגרים: ובארץ ישראל כתושבים וקבועים. והוא נאמר לאברהם: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם". הרי זה כפל לא מובן: וכי יכול להיות גר בארץ שלהם? אם "גר יהיה זרעך" מובן שזה יהיה בארץ לא להם, שאם ירגישו כתושבים בגלות, לא יוכלו להיגאל. ולהיפך בארץ שלהם, בארץ ישראל - ירגישו כתושבים, ואף על זה נאמר: "אשרי יושבי ביתך" אשרי מי שמרגיש עצמו כתושב בביתך בארץ ישראל בכלל, ובבתי כנסיות ובתי מדרשת בפרט.
(מתוך לתורה ולמועדים)