פרשת ויקרא – מי באמת צריך את הקורבנות?

פרשת ויקרא היא פרשה מסודרת מאוד: פירוט קורבנות העולה, המנחה, והשלמים ופירוט קורבנות החטאת והאשם. בתיאור הקורבנות המקרא בחר במילים שמראות כאילו אין כאן בכלל ציווי: "אדם כי יקריב"... "אם תקריב...".

זה נראה כאילו הקרבת הקורבנות היא "המלצה". אומנם בהמשך, בקורבן חטאת ואשם, כבר יש איזשהי חובה להקריב קורבן בעקבות מעשה מסוים, אך הפרשה בחרה להתחיל דווקא בקורבנות שאינן תוצאה של מעשה.

הקורבנות – תמיד כאן בשבילך

הרמב"ם בפירושו המוכר במורה נבוכים, כותב שטעם מצוות הקורבנות היא שימוש בכלי שלילי (קורבנות אלילים) והפיכתו לחיובי - במקום למגר אותו לחלוטין. העולם כולו נהג להקריב לאלילים, ואין אפשרות בצורה טבעית לאסור על אדם את דרך העבודה המקובלת, והרי אין גוזרים על הציבור אלא מה שיכול לעמוד בו. לכן נדרש "אפיק" חיובי לעבודה כזו – סוג של "גיור" לעבודת הקורבנות.

וכדברי הרמב"ם: "כי אי-אפשר לצאת מניגוד לניגוד בבת-אחת. לכן אין אפשרות בטבע האדם שיעזוב את כל אשר הסכין אליו בבת-אחת... והדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עִמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי-חיים באותם מקדשים שהציבו בהן הצורות, ולהשתחוות להן, ולהקטיר קטורת לפניהן...".

גם האבות בספרים הקודמים הקריבו קורבנות להקב"ה בקדושה וטהרה, אך לפי דברי הרמב"ם הדבר נבע מהתופעה הכללית בעולם באותה תקופה – קורבנות בהמה כעבודה רוחנית.

הדבר מתכתב אם הדרך בה אנו מצווים על הקורבנות – בדרך של "המלצה" לכאורה: אם אנחנו רוצים להשתמש בשיטה הזו, אז אפשר.

האליטה של הקורבנות

גם קורבנות שחובה להקריב בגלל מעשה מסוים, כמו קורבן חטאת, פותחים דווקא בחטאת של אנשי ציבור.

סנהדרין שחטאו או כהן גדול שחטא יביאו את הקורבן ה"גדול" ביותר: פר שלם. הכהן והסנהדרין הם הנציגים לרוחניות בעם ולכן אם חטאו, וכנראה החטיאו אחרים – יש בזה סמליות ואחריות רוחנית כלפי כולם, ועליהם להראות חרטה וכפרה בדרך המקובלת.

חטאת הנשיא (המלך) היא שעיר עיזים, השנייה בגודלה – שכן גם פה קיימת אחריות ציבורית מדינית והנהגתית. הניסוח הייחודי "אשר נשיא יחטא" רומז כאילו זהו עניין בלתי נמנע – בשל הכוח שנמצא בידי הנשיא.

גם כאן, למרות שאלו כבר קורבנות "חובה" – מתאר הכתוב קודם את הסמליות ונותן לה דגש – מי שנושא באחריות צריך לעשות מעשה סימלי של כפרה בפני העם, שכן הוא שליחו של העם.

חזון אחרית הימים

ראינו בדברי הרמב"ם שהכיוון הכללי הוא להפסיק עם הקרבת הקורבנות, אלא שאז לא הייתה אפשרות כזו ולכן התהליך אמור להיות הדרגתי. אנו אמורים להיות מסוגלים להתחבר רוחנית להקב"ה ללא אמצעים כאלו.

גם קורבנות האליטות – באים בעיקר לסמל את האחריות הציבורית שלהם - שהעם יראה את ההתבטלות שלהם למול ה' ואת נשיאת העול הציבורי על כתפיהם.

נקודה נוספת היא עניין הקרבת הבהמות דווקא. בימים עברו, עיקר העבודה (אם לא כולה) היתה עבודה חקלאית: בשדה או במרעה. בעבודה כזו כלי העבודה החשוב ביותר הוא: הבהמה. בהקרבת בהמה כקורבן אנו בעצם מקריבים את כלי העבודה החשוב ביותר שלנו כאומרים: אנו סומכים על ה' שהוא הנותן לנו פרנסה ולא הכלים עצמם.

בימינו, רק 2% עוסקים בחקלאות. אם אקריב בהמה – איזה חיבור יהיה לי למעשה כזה?

ואולי ככה זה יראה

קטונתי לחשוב כיצד תראה עבודת הקורבנות לעתיד לבוא ולכן אמשיך את גישת הרמב"ם – בסופו של דבר הקרבת הקורבנות לא תהיה בדיוק כמו אז, אם בכלל, ע"י הקרבת בהמות וחיות.

אז איך יתכן שאנחנו מתחילים ספר שיעסוק רובו ככולו בקורבנות? הוא ח"ו לא יהיה רלוונטי?! מובן שיהיה. הדרך שלנו להתחבר רוחנית לה' תוך הורדת חשיבות עולם החומר תהיה אחרת – אולי נצטרך להקריב את הסמארטפון, כלי העבודה המרכזי בימינו? אולי נפדה את הקורבנות בכסף לתרומה?

גם קורבנות החובה של אנשי הציבור – כיום ברור לנו שכל איש ציבור צריך לשאת באחריות על טעות. אבל אם יקריב קורבן בהמה – האם זה יעביר את המסר? או שאולי נרצה שהוא פשוט יתפטר?

בתפילה שבמהרה "אשיבה שופטינו כבראשונה... והסר ממנו יגון והנחה" ובעזרת רוח הקודש נדע בדיוק כיצד לעבוד את עבודת הקורבנות.