ספר ויקרא בכלל ופרשת ויקרא בפרט עוסקים במושג הקורבן. מושג הקרבן הוא אחד המושגים היותר קשים להכלה בתודעתו של האדם המודרני. ראשית - במובן הראשוני של הקורבן, אנחנו לא מקריבים קורבנות. אמנם אוכלי הבשר שבינינו אוכלים חיה שנשחטה, ובכל זאת איננו מקריבים אותה, ואף השחיטה סמויה מעיננו שהיו מתקשות לאכול לו היו רואים אותה. שנית - במובן המטפורי והמורחב, ה'קרבן' הוא בעל קונוטציות שליליות. הוראתו מסמלת את מי שרואה עצמו כסביל וסובל שאחרים גרמו לו את הסבל שלא באשמתו והוא איננו מצליח להתמודד אתו.
בתנאים שכאלה קשה לרענן את מושג הקרבן ולמצוא בו אור וטוב. ובכל זאת, כמי שמקורות היהדות יקרים לו, אנסה לעשות זאת. מטרתה של מסה זו להורות כי יש משמעות ורלוונטיות למושג הקורבן בעולמנו המודרני, והמשמעות הזאת איננה אותה משמעות בעייתית אותה תיארנו.
בואו ונתבונן במילה 'קרבן'. נוכל לשמוע בה את ה'קרב' המלחמתי, או את הקרבה האינטימית שבין אדם לאדם. נבחר את האפשרות השנייה ונראה לאן נגיע. סוגי הקרבנות יוצרים דרכים שונות של חיפוש קרבה. הקרבן הראשון הוא קרבן העולה. אם נשתחרר באמת מהוראת ה'קרבן' ה'שואתית' - כמו בשימוש הלשון 'קרבנות השואה', נמצא כאן נתינה שלימה ללא רצון לקבל תמורה. המקריב לא מקבל כלום מקרבן העולה, לא אוכל כלום, רק נותן:
...וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה':
לעומת זאת ישנו קרבן השלמים, בו הנותן והנמען מקבלים חלק:
...וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַה' אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב. וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה.
חלק גדול מאברי השלמים נאכל על ידי המקריב. וראו דבר מעניין. המושג 'שלמים' יכול להתפרש באחת משתי דרכים. או מלשון 'שלם' או מלשון 'שלום'. לכאורה הוראת השלמות מתאימה יותר לקרבן העולה. זה קרבן המוקרב בשלמות. אבל כנראה שהשלמות היא לעיתים דווקא המקום החצוי, והשלום מצוי בין מי שנותן ומקבל לאחר יותר מאשר בין מי שרק נותן לבין מי שרק מקבל.
יש קבוצה גדולה של קרבנות שביחס אליה מופיע מושג האשמה:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה...
הקרבה גורמת גם לפגיעה, וכאן יש ניסיון להתקרבות אחר הפגיעה. חשוב להבליט שני דברים: האחד, דווקא בקבוצה זאת מוזכרת ה'נפש'. כנראה שיש משהו במסתריו של האדם המתגלה דווקא עם הפגיעה. השני, גם בפסוק זה וגם ביתר פרקי האשמה שבפרשה מודגשת ה'שגגה'. אם אדם פגע באחר בכוונה, זאת 'אופרה' אחרת. הפגיעה בשגגה היא הפגיעה של הקרובים, שמבלי להתכוון להרע עושים את הרע.
אם נסגור את המעגל בו פתחנו - פרשת הקרבנות יכולה להיות פרשה זרה ולא רלוונטית לחיינו העכשוויים. אבל היא יכולה להיות פרשה מאתגרת ומעוררת למחשבה ולרגש על האופנים השונים בהם מנסה האדם לגשר על פני התהום הפעורה בינו ובין האחר.
ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים