ספר הקורבנות ופרשות הקורבנות, מעמידים אתגר בפני לומדים מפרשים והוגים, מאז חורבן בית המקדש. העובדה היא כי בזמן הזה לא נוהגים הקורבנות. יש מהקוראים את הפרשה, הרואים בה הוראה למעשה - בבחינת 'מהרה יבנה המקדש'. יש שאינם מצפים לחידוש הקורבנות, מכיוון שרואים בהם מעשה דתי שאיבד את משמעותו. אלו ואלו מחפשים פשר רעיוני ל'קרבן', פשר שכדרכם של פשרים יישב את מושאו על ליבו של האדם העכשווי. קושי נוסף עומד בפני דובר העברית המודרנית, בה המושג 'קרבן' קיבל משמעות שלילית. הוראת המושג מורה על מי שמרכין ראש בפני הגורל שפקד אותו, וליבו מלא מרירות על אשר עולל לו. אל מול העמדה ה'קורבנית' השלילית, עומדת העמדה המבוכרת על ידי רוח הזמן. זאת העמדה בה האדם נוטל אחריות, קובע ומעצב את חייו בדרכו שלו. ישנה בעיה נוספת: אנחנו חיים בעידן פוסט ציוני, עידן שהוא חלק מתרבות כללית המבליטה את ערך היחיד העצמי והאני. אם בתקופות קודמות הקרבת קרבן אישי למען אחר אחרים וקהילה נתפשה כערך, בתקופתנו היא מהווה ערך שלילי. הקרבן מציף שורה של דילמות ערכיות, המצריכה את לומד התורה לקבל הכרעות ולבחור בחירות. זאת משימה שלך הקוראת ושלך הקורא, ואני לא באתי ליטול חלק בטריטוריית החירות הזאת שלכם. מטרת מסה זו היא אחרת. ברצוני להביא בפניכם משמעות נוספת של הקרבן, כזאת הצומחת דווקא מהעת הזאת. אין היא פוטרת את הדילמות הקודמות, אך היא מאפשרת שדה משמעות רלוונטי ונוסף לפרשה.
המושג 'קורבן' מכיל את המילה 'קרוב'. ה'קרבן' הוא האמצעי להשיג 'קירבה', ה'קירבה' היא ההפך מה'ריחוק'. בני אדם שואפים לקירבה ולקשר, מפחדים מהריחוק ומהניכור. אני אינני מוצא את עצמי מתגבר על הניכור בעזרת הזבח, אבל מזדהה מאוד עם הבעיה שממנה הוא צומח ואותה הוא בא לפתור. אם נעמיד את ספר הקרבנות כספר הקירבה, אמצא אותו קרוב לליבי וללב בני דור. כל המוני סוגי הקרבנות, הינן דרכים מדרכים שונות בהם מחפש האדם קירבה וקשר. לעיתים בדרך העולה ולעיתים בדרך המנחה. יש גם קרבנות של אשם וחטאת, שהם רגשות מוכרים מעולם הקירבה וההתקרבות. יש קרבנות של נשיא, ויש קרבנות של האיש הפשוט. כמה פעמים אנחנו מוצאים עצמנו בסבך של קירבה הנובע מהמתח בין תפקידי חיינו, בין התפקיד הציבורי ובין הדיאלוג האנושי הפשוט נטול המדים. ספר הקִירבה הוא ספר קרוב לליבו של איש העכשיו.
יש עוד צעד שאפשר לעשות בכדי למצוא את האות שלנו בתורה. המילה 'קרוב' הוראתה היא גם הניגוד למדויק. לחשב תוצאת תרגיל בקֵרוּב, משמע לא להגיע לתוצאה אלא אל הקרוב אליה. יש הרואים את הקרבה המנוגדת להגעה אל היעד במדויק כאילוץ וכוויתור. אבל אפשר להציע גם מבט אחר.
דקארט, הפילוסוף הצרפתי הגדול הנחשב לאבי הפילוסופיה המודרנית, מתבונן ביכולת השיפוט של האדם. הוא מצא כי ישנם דברים אותם אני יכול להכיר בבהירות ובוודאות, אך ישנם דברים אותם אני מכיר רק באופן עמום המקשה עלי לשפוט ולהכריע מהי האמת ומהו השקר:
...אם אני נמנע מלחרוץ משפט על דבר מה כשאין אני תופס אותו במידה מספקת של בהירות ושל מובחנות, ברור הוא שאני נוהג כשורה ושאינני טועה בעשותי כן; אך אם אני מחליט לשלול או לחייב אותו, אינני משתמש עוד כיאות בבחירה החופשית שלי... (הגיונות. הגיון רביעי)
העמדה הראויה ביחס למרחבים גדולים של חיי, היא הימנעות מלחרוץ משפט מכיוון שהאמת בתחומים אלה היא מעבר להשגתי. קצה גבול היכולת שלי בתחומים אלה הוא העמום, והבהיר והמדויק הוא מעבר לגבול. עמדה נחרצת בתחומים אלה היא בגידה ביכולת הבחירה של האדם הקוראת לו להיות מותאם לגבולות ולאפשרויות העומדות בפניו. כחמש מאות שנים לפניו, הגיע לתובנה זאת הרמב"ם. כך הוא כותב במורה נבוכים:
אם תבקש השגה שהיא מעל להשגתך או תמהר להכחיש את הדברים אשר הפכם לא הוכח בהוכחה מופתית, או שהם אפשריים ולו באפשרות הרחוקה ביותר, תדבק באלישע אחר: לא רק שלא תהיה שלם, אלא שתהפוך הפגום שבפגומים, ואז יארע לך שיתגברו עליך דמיונות ונטייה לפגמים, תועבות ורעות, מכיוון שהשכל טרוד ואורו כבה, כמו מיני הדמיונות הכוזבים המזדמנים לעין, כאשר נחלשת הרוח הרואה אצל חולים או אצל הנועצים עיניהם להסתכל בדברים מאירים או בדברים דקיקים.
כי אם תעצור במקום הספק ולא תרמה את עצמך בכך שתחשוב שיש הוכחה מופתית, ולא תמהר לדחות את כל מה שלא הוכח הפכו, ותחליט להכחישו, ולא תשאף להשיג, אזי השגת את השלמות האנושית ותהיה בדרגת רבי עקיבא עליו השלום, אשר נכנס בשלום ויצא בשלום כאשר עיין בדברים המטאפיסיים האלה. ('מורה נבוכים' חלק א' פרק ל"ב)
גבולות היכולת האנושית הם הקִירְבה ולא ההגעה. מי שחורג מגבולותיו ומנסה להגיע אל מטרתו - בין אם היא בשדה האמת, בין אם היא בשדה המוסר ובין אם היא בשדה הרגש - חורג מאנושיותו וסופו שגם את מטרתו לא ישיג וגם את חוט השדרה של זהותו יאבד.
ספר ויקרא בקריאתנו החדשה הוא ספר הקרבנות, ספר הקרבנות הוא ספר הסמיכות שבין אדם לבין מושא תשוקתו.
ספר ויקרא הוא ספר ה'כזה כאילו בערך', ספר ה'לא מדוייק', ה'נוטה ל...' אך איננו מגיע אליו. זהו ספר הגבולות המורה כי המסע האנושי אל האחר, הנחישות שלא להיוותר בודד, חייב להכיר את הגבולות שבהם ורק בהם מתממשת הקירבה.
ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים