על הדם

אחת מפרשיות המשנה בפרשתנו, היא פרשת קרבן השלמים. מאחר וחלק מקרבן השלמים נאכל על ידי מקריבו, נכללו בה גם כמה מההלכות הכלליות של אכילת בשר. ביניהן מופיע האיסור לאכול (כך בלשון הכתוב) דם:

וְכָל-דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה. כָּל-נֶפֶשׁ אֲשֶׁר-תֹּאכַל כָּל-דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.

זהו אזכור קצר, להלכה המופיעה כמה וכמה פעמים בתורה. בטרם נפנה לצרף מקור למקור, בואו ונשהה לרגע ונחשוב על הדם. מהו מעורר בנו? מבחינה מחשבתית ומבחינה רגשית, איזה חרדות ואיזה חדוות? לאחר שאתה הקורא או את הקוראת תבנו לעצמכם את השדה התודעתי של הדם, בואו ונעיין בשניים ממופעי הדם בתורה. בפרשת אחרי מות מופיעה פרשה הפותחת ומרחיבה את האיסור לאכול דם. נתבונן בה פרקים פרקים. השמטתי כמה פסוקים וציינתי שהשמטתי כשנראה היה לי נכון. אתם מוזמנים לקרוא את הפרק כולו ולבחון אם אתם מסכימים להשמטות:

... אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ-כֶשֶׂב אוֹ-עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְאֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ.

החובה היא שכל בשר שנאכל, יובא לקרבן. מי ששוחט חיה ולא מביא אותה לקרבן, נחשב לשופך דם. כדי להבהיר את מלוא החומרה, בואו ונתבונן ברש"י האומר את מה שהפסוק אומר אבל אולי לא כל קורא היה מעיז לומר:

"דם יחשב". כשופך דם האדם שמתחייב בנפשו.

מי ששוחט חיה שלא על פי ההלכה שבפרשה הזאת, נחשב לרוצח כמו רוצח בני אדם.

התורה מביאה גם סיבה לכך, סיבה מהסוג הנקרא על ידי הפילוסופים 'סיבה תכליתית'. זאת סיבה שבה המטרה יוצרת את האמצעי. המילה המראה שזה סוג הסיבה היא 'למען', בשביל כך וכך אמרתי שכך וכך:

לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל-הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם...

לאחר מכן מופיע איסור הנשמע כולל, יכול להתאים גם למציאות בה אין משכן או מקדש. איש איסור לאכול דם:

וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן-הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל-דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת-הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ.

גם להלכה הזאת מופיעה סיבה, הפעם סיבה המכונה על ידי הפילוסופים 'סיבה פועלת, כלומר סיבה הקודמת לתוצאה וגורמת לה:

כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל-הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי-הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר...

הסיבה משרטטת תמונת עולם בה הדם הוא הנפש, ועל כן הדבר היחיד שהשימוש בו מותר הוא כפרה. אכילתו אסורה, נדמה לי שמתוך כבוד והוקרה לנפש החיה באשר היא.

חידת הגוף והנפש היא חידת עולמים, שהאדם באשר הוא אדם מתמודד איתה. האם יש נפש? אם יש - מה היחס בינה ובין הגוף? התורה מביאה עמדה חדה וברורה: יש נפש, והנפש שוכנת בדם. העמדה הערכית איננה תלויה בתמונת העולם המסוימת הזאת, גם מי שסובר שיש נפש והנפש שוכנת באופן אחר בצידו של הגוף יכול לאמץ אותה: הכרת כבוד לנפש החיה, מובילה לאיסור אכילה של הדם. העמדה ההלכתית גם היא איננה תלויה בתמונה, מי שמקבל עליו עול מצוות מקבל את איסור אכילת הדם ללא קשר לתמונה המכוננת אותו. כמובן שישנם אנשים הרואים זאת אחרת, ובמקום של הבדל בתמונת העולם מרגישים ניכור לחוק ואף מסיקים מסקנות לגבי החיוב. עולמי הפרטי לא נוטל חלק בעולמות כאלה.

אל מול הפרשה הזאת, בואו ונשים פרשה אחרת. בספר בראשית, לאחר המבול, מצטווה האדם בציוויי אכילה חדשים השונים מאלה שהיו לפני המבול:

... כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כֹּל. אַךְ-בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ. וְאַךְ אֶת-דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל-חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת-נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם. (בראשית ט')

כאן יש הבחנה חדה כתער בין החיה ובין האדם. את החיה מותר להרוג ולאכול, את האדם אסור להרוג. הסיבה כאן היא 'סיבה פועלת'. האיסור לשפוך את דם האדם לא נובע מכך שהנפש היא בדם, מסיבה זו היה נגזר איסור שפיכת דם כל חיה. האיסור נובע מכך שהאדם נברא בצלם אלוהים, ואפשר כנראה להוסיף - והחיה לא.

אם נחזור לשאלה אותה תלינו בראשית המסה, נשוב לעיין ב'דם'. הדם הוא המכנה המשותף לכל החיות והאדם ירצה או לא ירצה הוא גם חיה. יש בנו חייתיות במבנה גופנו, ויש בנו חייתיות גם בהתנהגותנו במצבים מסוימים. למשל כשאנחנו בקבוצה אנחנו נוטים להתנהג כמו 'עדר', ו'עדר' בשפה העברית הוא קבוצה של חיות. אבל יש בנו גם 'מותר האדם' המבדיל אותנו מהחיות. ויקטור פרנקל בספרו 'האדם מחפש משמעות' כותב שאם היה אתו במחנה רק אדם אחד, שהיה מוכן לתת מפתו שהיתה רחוקה מלהספיק לו לחבר - די בכך כדי להבהיר לו שהאדם איננו חיה. מבט כנה על עצמנו מכריח כל אחד מאיתנו להכיר בכך שאנחנו חיות, ועלולים בתנאים מסוימים לעשות מעשי עוול נוראים. אותו מבט מבהיר לנו שיש בנו צלם אלוהים, הדורש מאיתנו להתעלות מעל החיה שבנו.

ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים