"דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם"(ויקרא א, ב).
רש"י מפרש: "אדם למה נאמר, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל".
המקור ללימוד של רש"י בעניין הקורבן שהביא אדם הראשון הוא בגמרא (ע"ז ח.) ובאבות דרבי נתן פרק א': "ת"ר יום שנברא בו אדם הראשון, כיוון ששקעה עליו חמה אמר: אוי לי שבשביל שברחתי עולם חשוך בעדי ויחזור עולם לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים. היה יושב בתענית ובכה כל הלילה וחוה בוכה כנגדו. כיוון שעלה עמוד השחר, אמר: מנהגו של עולם הוא. עמד והקריב שור שקרניו קודמין לפרסותיו, שנאמר 'ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס'" (תהילים סט, לב).
ותמוה, כיצד למד רש"י ממקור זה איסור גזלה? הרי אדם הראשון היה הראשון ביקום וגם לו רצה לגזול, הרי לא היה לו ממי לגזול? (ושאלה זו קשה במיוחד לשיטת בית שמאי הסוברים (יבמות סב: "אין דנין אפשר משאי אפשר").
אולי בגלל הקושי הזה, המדרש תנחומא (צב, ב) מביא מיד, מיד אחרי הלימוד של איסור גזלה מאדם הראשון, מקור נוסף לאותו איסור: "כי אני ה' אהב משפט שונא גזל בעולה" (ישעיה סא, ח). גם בגמרא (סוכה ל., ב"ק סו:, ב"ק ס"ח.) יש פסוקים אחרים לאיסור גזל בקורבנות. אבל רש"י מזכיר רק את הלימוד מאדם הראשון. מדוע?
כדי להבין את רש"י, צריך קודם לדעת שיש מחלוקת גדולה בין הרמב"ם ב"מורה נבוכים" (ג, מו) לבין הרמב"ן בפרשתנו (א, ט) ביחס לטעם העיקרי לקורבנות. עפ"י הרמב"ם, מקריבים קורבנות כדי להרחיק מעבודה זרה. אומות העולם היו עובדים באותה תקופה לבקר ולצאן, ולכן ציוה ה' את בני ישראל לשחוט דווקא את הבהמות האלה לשם ה' "כי כן יתרפאו האמונות הרעות".
הרמב"ן, לעומתו, סובר שמטרת הקורבנות היא לעזור לנו לחזור בתשובה ולקרב אותנו לה', ללא כל קשר למניעת עבודה זרה. אחת מההוכחות שמביא הרמב"ן לשיטתו היא מאדם הראשון, קין והבל שהקריבו קורבנות בזמן שעבודה זרה עוד לא הייתה קיימת בעולם.
עכשיו ניתן להבין היטב את פירושו של רש"י. רש"י ציטט רק את האגדה על הקורבן שהקריב האדם הראשון, כדי להדגיש שמטרת הקורבנות היא להחזיר בתשובה ולקרב אותנו לה', כשיטת הרמב"ן. יוצא מזה בסברה, שקורבן מגזל לא יתקבל, שכן אי אפשר להתקרב לה' עם דבר עבירה, שזה כמו לטבול ושרץ בידו.
אם כך, כיצד יסביר הרמב"ם, לשיטתו ב"מורה נבוכים" את הקורבן של האדם הראשון?
מסביר האברבנאל בהקדמתו ל'ויקרא' (פרק ד'), שהרמב"ם אינו חולק על הסבר הרמב"ן בכוונת הקורבנות, אלא שב"מורה נבוכים" הוא רצה לתת טעם נוסף לקורבנות – מניעת עבודה זרה. לכן הקורבן של אדם הראשון בא "כדי להתקרב אדם לאלקיו ולהכנע לפניו ויאמין במציאותו ואחדותו והשגחתו...והכוונה הזאת הראשונה לא יכחיש הרב שתמצא במצוות הקרבנות".
אדם הראשון הביא את הקורבן לה' אחרי עלות השחר, מיד אחרי שראה את הכוכבים בפעם הראשונה. ייתכן לפרש גם, שעשה כן כדי כצעד מנע לעתיד, לדורות הבאים, כדי למנוע את היצר לעבודת כוכבים. פעולה זו שלו עזרה לו ולבניו, אך נכדו – אנוש – נכשל והתחיל לעבוד עבודת כוכבים. (רמב"ם הלכות עבודת כוכבים, א.א).
יה"ר שנזכה לתשובה שלמה ולביאת משיח ולהחזרת העבודה כימי עולם וכשנים קדמוניות.