ויקרא אל משה

"ויקרא אל משה" וכו' כתיב באלף זעירא. וברש"י מחז"ל: "לכל דברות אמירות וצווים קדמה קריאה, לשון חיבה שמלאכי השרת משתמשין בו" וכו', "אבל באוה"ע נאמר 'ויקר' לשון טומאה וארעי" וכו'. ובכל זאת כתיב כאן ויקרא באלף זעירא, שיודגש הענין של ויקר גם פה, והדבר צריך ביאור. והוא, שבמהלך העולם יש פנימיות וחצוניות, ויש דבר המאחד את שניהם. כמו באהבה והיראה, שהאהבה היא יותר פנימית מהיראה, יראת העונש התתאה. וכמו הזהב במשכיות כסף שהכסף הוא החצוניות, אף שהוא מבחינת האהבה שהמכוון כאן הוא בבחינת היראה העילאית. ויש הפז המאחד את הבחינות, וע"ז נאמר "אוקיר אנוש מפז". וכך במהלך העולם יש מהלך סדורי, ויש מהלך סדורי של אי הסדרים לכאורה, הדומים להיות מקרים, וע"ז נאמר "בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו", שהגורל הנראה מקרי, יש סדר עליון עליו. נמצא שהמקרה ארעי הוא, אבל גם עילאיות בו. משום זה לבחינתו העליונה של משרע"ה היתה לו זיקה של ויקרא, לשון חיבה. בבחינה הסדורית, אבל על זה היתה לו גם הבחינה של הסדר העליון על כל המקרים, וגם ויקר נתקיים בו, עם היסוד הסדורי. משום זה האלף הוי זעירא. [וגם שכל התורה הלא היתה כתובה אש שחורה על גבי אש לבנה, ובמקום זה יש ריבוי בלבנונית לגדלותו וקדושתו של משרע"ה].

ומשום מעלתו זו של משה לא היה צריך לבגדי כהונה, בשמושו היה משמש בחלוק לבן שאין בו אימרא, שנתקיים בו הענין של הקריבה מתוך הקרבן בכל השלמות, ולא היה צריך לשום דבר אחר משלים לו. אבל אהרן ובניו הם מסדר העולם, ובסדר רגיל צריך לבגדים – דבר מהחוץ משפיע, שצריכין להתקרב מתוך עצמו. שע"ז נאמר "אשרי תבחר ותקרב", שזהו ההבדל בין בחירה לקריבה: בחירה זאת אומרת קביעות עצמית בדבר וסוף התכלית לבא, קריבה ז"א עבודה מתוך תוכיות. באהרן ובניו לגבי קרבנות ההתקרבות היו צריכין לפעולות זולתיות – הלבשה, משום זה "אם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם". ובכמה בחינות ממצוות כהונה לא תלוי בתלבשתם, וכל הדינים עליהם משום הבחירה שבהם, וכל זה רק באהרן ובניו שהם מסדר המהלך. אבל משה שהתעלה על הסדר הרגיל לסדר השולט על המקרים – לא היה צריך לשום בגדים בכהונתו אפילו בשמושו בהקרבה. ושפיר נאמר עליו "ויקרא אל משה" לשון חבה, ובכל זאת האלף זעירא, שחבתו היא כזו שכל סדר שהוא – מסודר לגביו, כיון שכולו מתוקן. שזהו הכלל, שהמצב הכי מעולה הוא שהענין הוא כל כך עצמותי שאין בו צורך לכוון, ויש עלאיות באי הכונה על הכונה. שהכונה מצטרפת לתיקון, והתיקון השלם במקום שאין צורך בשום הצטרפות. ויקר בלי אלף אלו תפילין, "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך". [ושני שינין בתפילין, של שלש ראשים, ושל ארבע שמתוכו שין של אש לבנה, להראות על הגדלות של האש השחורה על הלבנה, ושל הלבנה כשלעצמה].