הכתוב מכריז בפרשתנו:
"אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת יְקֹוָק אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם: אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים זָכָר תָּמִים" (ויקרא ד כב-כג).
בשבוע שעבר נסינו להבין מדוע יחזקאל מכנה את המלך בלשון זו, בדברינו לשנת תשס"ד בדקנו על כתפי מי מוטלת האחריות, על ה"נשיא" או על הציבור (ניתן למצא את הדברים באתר "ארץ חמדה" בארכיון של "חמדת ימים" http://www.eretzhemdah.org/). השבוע ננסה להבין, מי כלול בהגדרה "נָשִׂיא".
המייחד את הנשיא הוא קרבנו. אדם רגיל, שחטא בשוגג, מתכפר בשעירת עזים, כמבואר בהמשך הפרק:
"וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ ... וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים תְּמִימָה נְקֵבָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא" (שם כז-כח)
במשנה מובא:
"איזהו נשיא? זה מלך, שנאמר: "מכל מצות ה אלהיו", שאין על גביו אלא ה אלהיו" (הוריות פ"ג מ"ג).
מבררת שם הגמרא:
"תנו רבנן: נשיא - יכול נשיא שבט כנחשון בן עמינדב? ת"ל: (ויקרא ד) מכל מצות ד אלהיו, ולהלן הוא אומר: (דברים יז-בפרשת המלך) למען ילמד ליראה את ד אלהיו, מה להלן שאין על גביו אלא ד אלהיו, אף נשיא שאין על גביו אלא ד אלהיו" (הוריות דף י ע"א/יא ע"ב).
על פי דברים אלה רק מי שעומד בראש המערכת השלטונית הוא זה שמתכפר בשעיר ולא בשעירה.
מצאנו בחז"ל שני דיונים מעניינים אודות הלכה זו.
הראשון בתלמוד הירושלמי וז"ל:
"אמר רב חונה כל אותן ששה חדשים שהיה דוד בורח מפני אבשלום ב"שעירה" הוות מתכפר לו כהדיוט" (הוריות פרק ג הלכה ב).
רב חונא בשמו הארץ ישראלי, הוא רב הונא בשמו הבבלי, מלמד אותנו פרק בהלכות שלטון, נשיאות ומלכות. גם מי שנבחר על ידי הקב"ה ונמשח על ידי נביא כדוד המלך עלול לאבד את מעמדו כ"נשיא" -"מלך" מבחינה הלכתית. ברגע שהעם איננו מקבל את מלכותו ואיננו מכיר בשלטונו, הוא מאבד את מעמדו ואם הוא חוטא בשגגה הרי הוא מתכפר ב"שעירת עזים" ולא ב"שעיר עזים".
רב חונא- רב הונא לומד זאת מכך שהכתוב מונה למלכות דוד רק ארבעים שנה למרות שאורכה המדויק של מלכותו היה ארבעים וחצי שנים. שבע וחצי שנים בחברון ועוד שלושים ושלש שנים בירושלים (עיינו שמואל ב ה ד-ה) . להיכן נעלמה חצי השנה. לדעתו זו התקופה של מרד אבשלום, הזמן בו לא הכיר העם בדוד כמלכו.
חידושו של רב הונא הוא גדול מאוד, כיון שגם העם המליך את דוד בעבר. המסקנה ההלכתית היא, שהקריטריון הקובע הוא תמיכת העם. מי שמאבד אותה איננו "מנהיג" גם אם לא הודח בידי שמים, ואולי זו הדחה גם בידי שמים שהרי "קול המון כקול שדי".
מקור נוסף העוסק בסוגיא זו מצוי בבבלי וז"ל:
"בעא מיניה (שאל) רבי מרבי חייא: כגון אני (הנשיא של יהודי ארץ ישראל) מהו בשעיר (האם יש לי דין מלך, והייתי מתכפר בשעיר לו בית המקדש היה בנוי בימי)? אמר ליה: הרי צרתך בבבל (אתה אינך הסמכות השלטונית הגבוהה ביותר שהרי "ריש גלותא" המנהיג הפוליטי של עם ישראל, הנמצא בבבל, מעמדו חזק משלך). איתיביה: מלכי ישראל ומלכי בית דוד, אלו מביאים לעצמם ואלו מביאים לעצמם! (מדוע אני שונה ממלך יהודה שהיה בזמנו מתכפר ב"שעיר" למרות שהיה לו מקביל בשומרון-מלך ישראל) אמר ליה: התם לא כייפי אהדדי, הכא אנן כייפינן להו לדידהו (שם אכן היה מדובר בשתי מערכות שלטוניות מקבילות ולכן לכל אחד מהמלכים היה דין נשיא , אבל אתה כפוף ל"ריש גלותא"). רב ספרא מתני הכי, בעא מיניה רבי מרבי חייא: כגון אני מהו בשעיר? א"ל: התם (בבבל) שבט (יש ל"לריש גלותא" מעמד של שלטון עם סמכויות אכיפה), הכא (בארץ ישראל) יש לנשיא רק סמכות תורנית= מחוקק", ותניא: (בראשית מט) לא יסור שבט מיהודה - זה ראש גולה שבבבל, שרודה את ישראל במקל; (בראשית מט) ומחוקק מבין רגליו - אלו בני בניו של הלל, שמלמדים תורה לישראל ברבים" (הוריות שם).
על פי חידושו של רבי חייא, לפי הדעה הראשונה, רק מי שנמצא במקום הגבוה ביותר מבחינת מערכת השלטון, גם אם יש מערכת שלטונית מקבילה במקום אחר ועל ציבור אחר נחשב כ"נשיא" לעניין זה.
לפי דעת רב חסדא לחכמי התורה אין דין "נשיא", רק לבעלי מעמד פוליטי שלטוני, עם סמכויות אכיפה, יש דין "נשיא". גם לפי הבבלי למדנו כי לשלטון המקבל סמכותו מן העם, כמו מלכי ישראל שהיו בשומרון, יש לעומד בראשו דין "נשיא", גם אם לא נמשח בידי נביא. ברור גם שלפי זה, איבוד התמיכה הציבורית מבטל את המעמד.
בימים אלה של משבר מנהיגות, כל קשר בין הלכות אלה למציאות של ימינו
איננו מקרי בהחלט.