נדיבות לב וחכמת לב במשכן
לאחר חטא העגל חוזר עם ישראל ל'שיגרה': שוב מצווה משה את העם על בניית המשכן, והפעם מספרת לנו התורה כיצד מזדרזים בנ"י ובונים את המשכן במהירות.
המילה 'לב' חוזרת שוב ושוב בפרקים העוסקים בבניית המשכן (שבע פעמים לפחות בפרשה, ועוד כמה פעמים בפרשות אחרות הנוגעות לבניית המשכן), בעיקר לגבי שני תכונות. האחת היא הנדיבות - "קחו מאיתכם תרומה כל נדיב לבו" (לה, ה), והשנייה היא החוכמה- "וכל חכם לב בכם יבואו" (לה, י).
לגבי הנדיבות הדברים ברורים - נדיבות היא תכונת אופי, והמקור של התכונות הוא במשהו עמוק ופנימי אשר ניתן למקמו בלב (לא הלב הביולוגי כמובן), אבל מה הקשר בין חכמה ללב? חכמה אינה תכונה אלא יכולת או כשרון, והמקור שלה הוא בראש דווקא. שאלה נוספת העולה בקשר לחכמה היא כיצד ייתכן שהתורה אומרת שבוני המשכן היו כל מי ש'נשאו ליבו' (לו, ב), שהרי החכמה מצוייה רק אצל רק חלק קטן מן העם, ולא אצל כל מי שהחליט לעזור.
לכן, יש לומר שללב יש משמעות נוספת בהקשר של המשכן. בכדי להבין משמעות זו, ראשית עלינו להבין את משמעותו הכללית של המשכן.
המשכן
לכאורה, יש לשאול שאלה פשוטה: מדוע בכלל לבנות משכן, וכי לא ניתן לעבוד את הקב"ה בכל מקום? יתירה מזו - הרי ברור שה' 'נמצא' בכל מקום, ואם כן מהי התועלת בבניית המשכן ומהי חשיבותו?
את התשובה לכך ניתן למצוא בסיפור חסידי מפורסם. רבי יונתן אייבשיץ שאל את תלמידיו היכן נמצא הקב"ה. ענה לו אחד התלמידים שבכל מקום - "מלא כל הארץ כבודו", אך הרבי לא קיבל את התשובה. תלמיד אחר ענה על פי הזוהר שהקב"ה "ממלא כל עלמין" (ממלא את על העולמות), וגם על כך ענה הרב שהתשובה אינה נכונה. התשובה הנכונה, אמר הרב, היא שהקב"ה נמצא אצל מי שרוצה אותו - "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת". כלומר אמנם הקב"ה נמצא בכל מקום, אבל כדי שתהיה לכך השפעה על כל אחד ואחד מאיתנו אנו צריכים לפתוח את עצמנו ולתת לקב"ה להיכנס.
זהו מהותו של המשכן: עם ישראל היה צריך לבנות 'בית' לקב"ה כדי לפתח מודעת ולהפנים את העובדה שהקב"ה שורה בקרבו, וכך הקב"ה ישרה בליבותיהם של בני ישראל.
"נתן ה' חכמה בליבו"
הדברים נכונים גם לגבי חכמת הלב האמורה בבניית המשכן. מטרת המשכן היא שהקב"ה ישכון בלבותיהם של ישראל, ולכן גם בהשתתפות בהקמתו ובבנייתו זכה להשתתף כל מי שלבו ונשמתו השתוקקו לכך. כלומר, הלב בבניית המשכן איננו רק תכונות אופי, אלא השתוקקות וכמיהה לקשר לה'.
ההסבר הזה ללב במשכן נמצא כבר בעצם במעין דרשה המיוחסת לחפץ חיים לפסוק "ויקרא משה אל בצלאל ואל אהליאב ואל כל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה בליבו, כל אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה לעשות אותה". החפץ חיים הסביר כך את הפסוק: מי שנשאו ליבו לעסוק בבניית המשכן - ה' נתן חכמה בליבו.
המשמעות לגבינו
הדברים נכונים אמנם לגבי חכמת בניית המשכן, אך הם קשורים גם ליום יום שלנו: הקב"ה נמצא לידינו, ואנחנו רק צריכים לתת לו להיכנס פנימה. הדבר נכון לא רק לגבי עבודת ה', אלא לגבי כל תחום ותחום בחיינו - כדי שנשים לב לדברים שנמצאים לידינו, אנחנו צריכים לפתוח את הלב.
נראה לי שזוהי כוונת ריה"ל (ספר הכוזרי מאמר שני) כאשר הוא מתאר את מצבם של עם ישראל בשיבת ציון בימי עזרא ונחמיה:
"סוף דבר, רק חלק מן העם נענה, ולא בלב שלם... ונתקימו בהם ההבטחות האלוהיות רק במידה מצומצמת - כפי מיעוט התעוררותם, כי הענין האלוהי אינו חל על אדם כי אם לפי הכנת האדם: אם מעט - מעט, ואם הרבה - הרבה".
כלומר, אם אדם רוצה להשיג בעבודת ה' שלו קשר יותר טוב עם הקב"ה, עליו לעשות חשבון נפש, ללמוד ולהתכונן לכך. 'הענין האלוהי' נמצא שם, ועלינו לפתוח את לבנו כדי לזכות בו.
הדברים נכונים בעיקר לגבי התפילה שלנו. מהותה של התפילה היא עבודה שבלב, ולכן התפילה היא התחליף האידיאלי למשכן, שגם תפקידו היה עבודת הלב לפני הקב"ה. כאשר אנו עומדים בתפילה לפני הקב"ה אנו צריכים לפתוח את לבנו - עם כל הבעיות, השאיפות והחלומות שלנו, כי אין דרך אחרת לתת לתפילה שלנו משמעות.
מו"ר הרב עמיטל שאל, בשיחה ביום הכיפורים האחרון לפני תפילת נעילה, על תפילת "פתח לנו שער בעת נעילת שער" - וכי שערי שמים ננעלים? הוא הסביר שנעילת השער היא נעילת שערי הלב שלנו לקראת צאתו של היום הקדוש, ואנו מבקשים מהקב"ה שיעזור לנו לפתוח את הלב - 'כי פנה יום'.
הדברים נכונים לגבי כל יום ויום: כדי שלתפילה שלנו ולעבודת ה' שלנו תהיה משמעות, אנו חייבים לפתח ולפתוח את הלב.
מי ייתן ונזכה להיות כולנו חכמי לב ונדיבי לב.