פרשיות המשכן מהוות את הבריח התיכון של ספר שמות, תחילתן נעוצה בסופן וסופן - בתחילתן. כאשר ישנה תופעה מעניינת - אף שבמלאכת המשכן השתתפו כל ישראל, הציווי עצמו נאמר כמעט תמיד בלשון יחיד אל משה: ועשית, ונתת, ושמת, והבאת, גם אם בביצוע, אנו יודעים, לקחו חלק אנשים רבים.
כך גם בסיום עבודת המשכן בפרשת ויקהל, אנו פוגשים שוב בריכוזיות הזו ויקהל משה את כל ישראל ויאמר אליהם זה הדבר אשר ציווה ה תעשו. התורה נותנת דגש לעובדה שבני ישראל נקהלו סביב משה. ובאמת, יש מקום לשאול מה הצורך בהיקהלות הזו? מה יום מיומיים. בדרך כלל אנו יודעים שתהליך הלימוד של דבר ה היה הדרגתי. משה שנה לאהרון, ואחר כך לבניו, ואחר כך לזקנים, ורק בפעם הרביעית לכל ישראל. ואילו הפעם זה שונה. כולם נקהלים כאחד לשמוע את דבר משה. הפלא גדל שבעתיים כשאנו מטים אוזן לציווי של משה. דברים ידועים ומוכרים. למעשה חזרה כמעט מדויקת על ציווי קודם בפרשת תרומה. מדוע אם כן יש צורך בהתקהלות מיוחדת, שמשנה מן הסדר הרגיל? ומדוע הציווי נאמר לכתחילה בלשון יחיד כאילו מדברים רק אל משה.
אנו יודעים כי עולמנו מורכב מאין סוף רמות וממדים. חז"ל סימנו את הריבוי הזה בארבעה עולמות עיקריים שמהם מתפרטים פרטים מרובים. העולם העליון מכולם הוא עולם האצילות, אחריו עולם הבריאה, ממנו משתלשל עולם היצירה, ולבסוף העולם שלנו - עולם העשייה.
עולם האצילות העליון, העולם שאצל הבורא יתברך, העולם שנמצא בצל הבורא, הוא עולם האידיאלים והרעיונות בשיא דקותם ועמקותם. ומשם מתחילים הרעיונות להשתלשל ולהתגשם, עד שבסופו של דבר אנו פוגשים קצה חוט שלהם, לבוש ממשי וגשמי שלהם כאן בעולם העשייה.
אלא שישנה סכנה קיומית אחת. אפשר ללכת לאיבוד בדרך. הפערים בין העולמות הם כל כך גדולים ועצומים, מרחקים של שנות אור, שבדרך למטה קיים חשש שהתוצר הסופי יסתיר עד מאוד את המקור ממנו הוא נובע, ושוב לא נוכל לראות את העולמות העליונים הבאים לידי ביטוי דרך הכלי הממשי שזה עתה נתגשם בעולם העשייה.
בניין המשכן כולו מעולף סוד ומסתורין. עצם הפלא שהשי"ת, שהוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ולית אתר פנוי ממנו כלל, הוא ציווה עלינו לעשות לו בית, משכן, מקום של גילוי קבוע, זה לבדו הוא פלא גדול מאוד, ודבר כמעט בלתי נתפס, והרי כך אמר שלמה "ועַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֵאָמֶן נָא דְּבָרְיךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לְעַבְדְּךָ דָּוִד אָבִי: כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלקִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי".
אם כן בניין המשכן היא סוד, פלא, משהו שמציץ אלינו מעולמות עליונים ונסתרים שאפילו שלמה לא מבין כיצד הם ייתכנו.
כשבונים משכן כזה, חשוב מאוד לשמור לכל אורך הדרך על הכוונות הראויות. הרי בסופו של חשבון, העבודה היא ממשית מאוד. עוסקים באופן נמרץ בכל החומרים כולם, זהב, כסף, נחושת, בדים, צמחים, דם, סממנים. ואם כן, תוך כדי הכאת הקורנס וטוויית האריג, יכולה לפלס לה דרך מחשבת פיגול מן הסוג החומרי, זו שחושבת לעצמה שבאמת אנחנו בונים בית לה ועד עכשיו, פשוט לא היה לו היכן להיות...
לכן, התנאי הבסיסי לאלו שעבדו במשכן לא היה [רק] מה שידעו להוציא מבין כפות ידיהם, אלא בעיקר יכולת החשיבה והכוונה שלהם. זוהי היכולת הממוקדת בלב, בכיוונו ובטהרתו, ולכן התואר החוזר פעם אחר פעם אצל בוני המשכן הוא חכם לב, ובנשים - חכמת לב.
ומעל כולם, יש צורך לשים אדם מיוחד, איש שלקוח מעולם המחשבות, מעולם האצילות. זהו בצלאל, שאף הוא בצל אל היה, והוא זה שנקרא על ידי השי"ת "רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה: לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחשֶׁת:ַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ". אלו הם האנשים הראויים לבניין המשכן.
ובאמת בשלב הציווי, ברור לכולם מניין אנו יוצאים. הרוממות מורגשת, והפלא הוא מוחשי. אבל בפרשה שלנו עומדים לעבור לשלב הביצוע. וכאן כבר נכנסים לריבוי עצום של פרטים. והמון אנשים שעוסקים בהם. וגם פה טמונה סכנה. במעבר מהציווי הכולל, הפונה אל האומה כולה, דרך משה, אל הביצוע המפורט והמדוקדק, מסתתרת לה סכנת הפרטיות. כל אומן העוסק במלאכתו, עלול לרצות להשאיר את חותמו האישי על העבודה שהוא עושה. כך גם אפשר יהיה לזהות אותה אחר כך, הנה אתם רואים, את הבזיך הזה אני עשיתי יאמר האומן לילדיו כאשר יקח אותם לסיור במשכן. זהו רצון טבעי אצל כל מי שעוסק באומנות, להשאיר את חותמו המיוחד על העבודה שהוא עושה. וגם אם המסגרת הכללית קבועה מראש, עדיין יש מקום לגוונים וגווני גוונים שונים. כך, ייבנה משכן שמורכב מהמון פרטים מפורדים זה מזה, כל אחד עם צורה כללית דומה, אך עם שוני בפרטים, ובעיקר עם שוני בכוונות. אחד כוונתו תהיה לשם שמים, ואחר לשם יופי ואסטתיקה, והשלישי כבר עלול לכוון לשם כבוד עצמו.
לכן, לפני שיורדים לעולם הביצוע, לפירוט, משה מקהיל את כל ישראל אליו. שוב עומדים לפני משה שעור פניו קורן מחמת הנשמה המבהיקה מתוכו, שוב מתבטלים אליו, אל כוונותיו, ומקבלים על עצמם העושים במלאכה כולם, שדעתם כדעתו ומחשבתם כמחשבתו ומעשיהם כמעשהו. ומשם יוצאים האומנים כל אחד למלאכתו, והמחשבה הטורדת אותם היא, איך אני עושה כלי שיהיה כמה שיותר מדויק על פי ציוויו של משה. איך אני מפרט את החלק שלי באופן שיביא לידי ביטוי באופן המדויק ביותר את חלק הכלל שבו.
כך הולך ונבנה המשכן, חלקים חלקים, פרטים פרטים, אך מחשבה כבירה משתפת את כולם, בריח מחשבתי תיכון מבריח מן הקצה אל הקצה, השפתיים ממלמלות תפילה "וְתִהְיֶה עִם לְבָבֵנוּ וְאִמְרֵי פִינוּ בְּעֵת מַחְשְׁבוֹתֵינוּ, וְעִם יָדֵינוּ בְּעֵת מַעֲבָדֵינוּ, וְתִשְׁלַח בְּרָכָה, הַצְלָחָה וְהַרְוָחָה, בְּכָל מַעֲשֵׂי יָדֵינוּ, וּמֵעָפָר עָנְיֵנוּ תְּקִימֵנוּ, וּמֵאַשְׁפּוֹת דַּלּוּתֵנוּ תְּרוֹמְמֵנוּ...". וכאשר מגיע זמן ההקמה, מובאים החלקים כולם אל משה, והוא יודע לחבר את כולם, לבנות מכל הפרטים שנבנו על ידי המון אנשים, משכן אחד, שמחובר ומאוחד על ידי המחשבות והכוונות שחשבו בהן העוסקים במלאכה, וכעת הן ששות ושמחות להצטרף אחת אל השניה, ליריעה אחת של הופעת שכינה.
המאמר המלא מתפרסם בעלון באהבה ובאמונה