א. חיבתם של ישראל
"ויהיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת ופניהם איש אל אחיו אל הכפורת היו פני הכרובים" (שמות לז ט). כך נאמר בפרשתנו על מעשה הכרובים. ואילו בבניין המקדש שעשה שלמה נאמר כנפי הכרובים האלה פורשים אמות עשרים והם עומדים על רגליהם ופניהם לבית (דברי הימים ב ג יג), וכבר עמדו חז"ל על ההבדל הזה ותירצו "לא קשיא, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום" (בבא בתרא צט א). ופירש שם רשב"ם "כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, הם הופכים פניהם זה לזה דוגמת חיבת זכר לנקבה האוהבים זה לזה, סימן שהקב"ה אוהב את ישראל. ומתחילה כך נעשו פנים אל פנים כדי שתשרה שכינה בישראל וישראל יעשו רצונו של מקום, וכשאין עושין (ישראל רצונו של מקום) הופכין פניהם לבית על ידי נס". כלומר, במשכן היו הכרובים תמיד במצב של פניהם איש אל אחיו. אך בבית המקדש זה היה תלוי במצבם של ישראל אם עושין רצונו של מקום פניהם היו איש אל אחיו, ואם לאו היו נהפכים פני הכרובים אל הבית.
[הורידו את הקטע הזה: מבאר זאת ר חיים מוולוזין בספרו נפש החיים (שער א פ"ט), ש"דור המדבר כיוון שזכו להיות מאוכלי שולחן גבוה לחם מן השמים", ולא היו צריכים לעסוק בפרנסתם ועסקו רק בתורה יום ולילה "לכן העמידו את הכרובים לפי מה שהיו עושין רצונו של מקום פניהם איש אל אחיו ממש, להראות כי ישר יחזו פניו יתברך פנים בפנים עם עם קודשו". כלומר, כיוון שלא עסקו בצרכי פרנסתם ועסקו רק בתורה, לא היה קשה להם להיות בבחינת עושי רצונו, וכיוון שהם היו בבחינה זו כך נהג אתם הקב"ה וביטוי לכך היה בכרובים שפניהם היו איש אל אחיו. אך בזמן המקדש היו "כלל המון עם ישראל מוכרחים לעסוק מעט בפרנסתם כדי להחיות נפשם, וזהו באמת רצון ה שכל תורה שאין עמה מלאכה סופה להיבטל וכו, אך היו צריכים שגם בזמן שעוסקים בפרנסתם יהיה ליבם נוהג בחכמה..... בדברי תורה". כאן העמידו בתחילה את הכרובים לפי מה שהיו עושים רצונו של מקום פניהם מצודדין מעט (להראות שכל עניין הפרנסה בא על ידי זכות העבודה של המקדש. עיין הרחב דבר שמות כה כ). "ובכל זאת הכרובים היו מעורים-מחובקים בפנים של חיבה להראות חיבתו יתברך אצלנו שזה עיקר רצון ה ( שנעסוק גם בתורה וגם במלאכה).
חז"ל מוסיפים ומתארים חיבה זו של הקב"ה לישראל שבאה לידי ביטוי במצב הכרובים (במסכת יומא נד), "שבשעה שהיו עולים ישראל לרגל מגלגלין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להם ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר לנקבה".
והרמב"ן באגרת הקודש המפורסמת שלו לומד מכך על ערכו הגדול של הקשר שבין איש ואשתו ואומר "ואילו היה בדבר גנאי לא היה מצוה אדון עולם לעשותם (את הכרובים) ולשום אותם על מקום הקדוש והטהור שבכל המקומות (קודש הקודשים) שהוא על יסוד עמוק מאוד" (מובא בכתבי הרמב"ן ח"ב עמ שכד).
ב. פנים אל פנים
חז"ל השוו בין מלכות שמים למלכות הארץ ואמרו, "כמלכותא דארעא כך מלכותא דשמיא", ואולי מתוך כל האמור לעיל יכולים אנו ללמוד גם על ההנהגה הנכונה שצריכה ללוות אותנו בחיי היום יום שלנו - בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, שהרי התורה, כדי ללמד על מהות הקשר שבין ישראל והקב"ה משתמשת בלשון פניהם איש אל אחיו. זהו הביטוי לקשר נכון ועמוק שבין שני אוהבים, בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. לכן יכולים אנו ללמוד מכאן דרכי חיים שהקשר הנכון, הטוב והרצוי, הוא קשר והידברות במצב של פנים אל פנים.
נראה לעתים שהתרגלנו כבר להשתמש באמצעי הטכנולוגיה המשוכללים. אפשר לדבר בטלפון, אפשר לשלוח אס.אמ.אס או אי-מייל וכך אולי חוסכים זמן אך מאבדים את הקשר הנצרך, את הדיבור פנים אל פנים, קשר שמבטא באמת את עוצמת הקשר הנדרש ולעתים אף יוצרים חיץ וריחוק בלתי מודע. ולכן קורא לנו מרן הרב זצ"ל ואומר "חובתנו לפרוץ פרצות בחיץ המבדיל בין אח לאח, ולב ללב ידבר ונשמה לנשמה תביע אומר, והדברים בטח ישמעו ברב קשב, ורוח מרומם ישוב למחנה ישראל בארץ התחיה, רוח נעלה ונשגב, אשר יאחד כאחד את המזהירים ואת הנזהרים". (מועדי הראיה עמ שפ). ומתוך הקשר הטוב והעמוק הזה של לב ללב ידבר, פנים אל פנים, נזכה במהרה להארת פני מרום לגאולתנו השלמה, לבניין ביהמ"ק ולהשראת שכינתו בתוכנו.
* מוקדש לעילוי נשמת חמי ר יצחק (זכי) מטות, שיום פטירתו חל השבוע בכ אדר. אהב את הבריות, האיר פניו לכל אדם ומתוך כך זכה להיות אהוב ומקובל על כולם.
המאמר המלא מתפרסם בעלון באהבה ובאמונה